משבר ההליום של 2026

בשנים 2023-2025 שוק ההליום העולמי הציג עודפי מלאי כתוצאה מהרחבת שדות גז של אקסון מוביל וכתוצאה מפרוייקטי גז חדשים בקנדה וברוסיה, שכן ההליום הוא תוצר לוואי של הנזלת גז טבעי. נוצרה תחושת בטחון כוזבת בשוק לזמן קצר. מהפכת ה-AI הגדילה את הביקושים להליום (בעיקר לצורך ייצור שבבים מתקדמים) ולפני פרוץ המלחמה, שוק ההליום היה במצב של עודפי מלאי קלים (לא מוגברים כפי שהיה קודם לכן), עם ייצור ריכוזי ומסוכן. לפי דוח USGS לשנת 2025  והדו"ח הנוסף שפורסם בפברואר 2026[1][2], הייצור הגלובלי הכולל ב-2025 עמד על כ-190 מיליון מ"ק, מתוכם קטאר סיפקה כ-63 מיליון מ"ק, המהווים כ-33% מההיצע העולמי. ארה"ב תרמה כ-42% לעוגת הייצור המהווים כ-81 מיליון מ"ק, רוסיה ואלג'יריה ייצרו קצת פחות מ-10% כל אחת, והיתר פוזר בין קנדה, פולין וסין. הרזרבות העיקריות של העולם עדיין ממוקמות בטחן של מדינות אלה.

אך בעוד שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית בישראל ממוקדת זה שבועות ארוכים בטילים, באזעקות, בעליית מחירי הדלק ובהתפתחות המחירים של מדדי המניות, התפתח במקביל, כתוצאה מהמלחמה, אירוע משמעותי וחמור והוא משבר ההליום. הריכוזיות בשוק התגלתה כרגיל, כעקב אכילס של המערכת. ההשבתה הכמעט מוחלטת של מתקן הענק Ras Laffan שבקטאר, אשר מייצר כ30-38% מההליום העולמי, יחד עם חסימת מיצר הורמוז ע"י איראן, יצרו גרעון מיידי של 15-30% באספקה הגלובלית של הליום.

מחירי ההליום בשוק החופשי זינקו בכ-70-100% תוך שבועות ספורים, ומומחים בתחום, כמו Phil Kornbluth מעריכים[3] כי אם המצב יימשך 60-90 יום, המחירים עלולים לטפס בעוד 20-50% נוספים. עבור מדינות שתלויות בייבוא טכנולוגיה מתקדמת, ציוד רפואי יקר ורכיבים אלקטרוניים, וביניהן גם ישראל, המשבר הזה אינו "בעיה רחוקה שנמצאת באסיה", והוא עלול להפוך במהרה לאיום אסטרטגי שכן ההליום לוקח חלק מהותי בתהליכים חשובים החל מייצור השבבים המתקדמים (כמו השבבים של אינטל המיוצרים בקריית גת), דרך ייצור של ציוד רפואי יקר כמו מכשירי MRI ועד לפרוייקטי חלל ובטחון. תהליכים אלו ותהליכים קריטיים רבים אחרים תלויים בהליום ואין תחליף אמיתי שיכול לתפוס את מקומו בהם, בייחוד בתקופה הזו, עם התפרצות ה-AI, תקופה שבה הביקוש להליום גבוה מתמיד.

מה הופך את ההליום לבלתי ניתן להחלפה? התשובה טמונה בתכונות שלו. להליום נקודת הרתיחה הנמוכה ביותר (-269°C), יש לו מוליכות תרמית גבוהה פי 6 משל חנקן ויש לו אינרטיות מוחלטת. הוא משמש בקירור מגנטים במכשירי MRI. ללא ההליום, הסריקות נעצרות. בתעשיית החלל והביטחון הוא חיוני לטיהור מכלי דלק, בדיקות דליפה וחליפות חלל. אך הצורך הכי בהול שלו הוא לתעשיית השבבים, שמספקת כיום מעל ל-21% מהביקוש הגלובלי להליום, בעיקר בגלל מהפכת ה-AI. ללא הליום, הדיוק הנדרש לייצור שבבי 2 ננומטר ו-3 ננומטר של Nvidia, פשוט אינו אפשרי.

השימוש בהליום לפי מגזרים[4]:

מגזר	נתח שימוש
ניתוח, הנדסה, מעבדות, מדע וגזים מיוחדים	22%
אטמוספירות מבוקרות, סיבים אופטיים ושבבים	17%
גז הרמה (בלונים, ספינות אוויר וכו')	17%
הדמיה בתהודה מגנטית (MRI)	15%
חלל ואווירונאוטיקה	9%
ריתוך	8%
צלילה	5%
זיהוי דליפות	5%
יישומים אחרים	2%
סה"כ	100%

בהקשר של שוק ההון והשקעות, ההליום אינו נסחר כקומודיטי בבורסות ואין קרן ETF שעוקבת אחריו ישירות.

השבתת Ras Laffan וחסימת מיצר הורמוז: מלחמה אחת שיתקה שליש מאספקת ההליום העולמית

הפעם מדובר במשבר שלא היה הדרגתי אלא במשבר אחד שפרץ בין רגע. ב-12 למרץ 2026, עם פרוץ המלחמה, פגעו כטב"מים וטילים איראניים במתחם Ras Laffan Industrial City, מתקן ענק בקטאר שהוא לב ליבה של תעשיית ה-LNG העולמית. מתקן זה ממוקם כ-80 ק"מ צפונית לדוחה שבקטאר והוא למעשה הלב הפועם של שוק האנרגיה העולמי והאתר הגדול בעולם לייצוא LNG. חשיבותו האסטרטגית לשוק ההליום נובעת מכך שהליום מופק בריכוזים נמוכים בתוך שדות הגז הטבעי, ובמיוחד בשדה הצפוני של קטאר, ה-North Field, והפרדתו מהגז הטבעי מתבצעת בתהליך קריוגני מורכב כתוצר לוואי של הנזלת הגז. במתחם פועלים שלושה מתקני הליום ענקיים, כאשר מתקן מספר 2 לבדו נחשב ליחידת הפקת ההליום הגדולה בתבל.

מתקן זה, נפגע קשות ו-QatarEnergy, חברת האנרגיה הממשלתית של קטאר, הכריזה תוך שעות על "פורס מז'ור", כלומר הכריזה על הפעלת סעיף "כוח עליון", שמשחרר אותה מחובותיה החוזיות מול לקוחותיה והפסיקה את ייצור ה-LNG ואת ייצור המוצרים הנלווים, ביניהם גם ההליום.

כאמור בתחילה, לפי נתוני USGS (סקר הגיאולוגיה האמריקאי) לשנת 2025[5], קטאר ייצרה כ-63 מיליון מ"ק של הליום, כ-33% מהייצור העולמי הכולל (כ-190 מיליון מ"ק). יותר מ-80% מההליום הקטארי מגיע מ-Ras Laffan. ההשבתה גרמה להפסד מיידי של כ-5.2 מיליון מ"ק בחודש. פגיעות נוספות בימים שלאחר מכן גרמו לנזקים נוספים, שייקח שנים לתקנם והחברה הודיעה על קיצוץ קבוע של 14% בייצוא ההליום השנתי[6].

במקביל, איראן סגרה בפועל את מיצר הורמוז, הנתיב שבו עוברים כ-20% מהנפט העולמי וכמות דומה של LNG והליום. בזאת הפכה איראן את הבעיה ממחסור בייצור לאסון לוגיסטי. ההליום, שמועבר בתוך מכולות קריוגניות (ISO Containers) בטמפרטורות קיצוניות, אינו ניתן לשינוע בקלות בדרכים חלופיות. בעוד שנפט ניתן להזרים בצינורות ליציאות בים האדום, תשתית ההליום הקטארית מותאמת כמעט בלעדית לשיטה הבלעדית הזו.

כתוצאה מכך, מאות מכלי הליום נתקעו במפרץ הפרסי, ללא יכולת לצאת לאסיה או לאירופה, וניסיונות להעביר הליום בדרכים יבשתיות (לנמלי עומאן או סעודיה) התבררו כמוגבלים ולא מספיקים.

התוצאה של האירוע היא גרעון מיידי של 15-30% באספקה הגלובלית. ההשפעה על הלקוחות לא הייתה מיידית בכל מקום בגלל שרבים מהם החזיקו מלאים (שמספיקים בד"כ ל-4-8 שבועות), אבל כבר עכשיו, בסוף מרץ 2026, המחסור מתחיל לבצבץ, במיוחד במדינות אסייתיות כמו דרום קוריאה או טאיוואן. דרום קוריאה ייבאה כ-65% מההליום שלה מקטאר, וטאיוואן כ-69%.

עליית המחירים החדה לא איחרה לבוא ומחירי הספוט (שמהווים רק כ-2% מהשוק בימים רגילים אך משמשים כמדד מוביל) זינקו כאמור בכ-70-100%. כאמור בתחילה, מומחים מעריכים המשך עלייה ככל שהמלחמה תמשך[7]. בישראל ההשפעה עדיין לא ממש מורגשת ברמה הכללית אבל יש לה כבר השפעה על מקומות כמו מפעל אינטל בקריית גת שמייצר שבבים מתקדמים, בתי חולים שמשתמשים במכשירי MRI ופרוייקטי חלל וביטחון שונים. באסיה, בה נמצאים רוב מפעלי השבבים, עליית המחירים מורגשת יותר.

יש לציין, לגבי מכשירי ה-MRI, כי בתי חולים ברחבי העולם מתחילים לעבור למכשירי MRI נטולי הליום, שמשתמשים בטכנולוגיית קירור במעגל סגור הדורשת ליטרים בודדים של הליום במקום אלפים, אך טכנולוגיות אלו עדיין בחיתוליהן ולא יפתרו את המשבר המיידי של 2026.

המשבר חושף עד כמה שרשרת האספקה העולמית קשורה גם לסחורות "שקופות" כמו ההליום. בניגוד לנפט, שאפשר להחליף במקורות אחרים בטווח קצר יחסית, להליום אין תחליף אמיתי ביישומים הקריטיים.

תהליך הליתוגרפיה והקשר להליום

הליום הוא גז אציל, נדיר וקל משקל והוא ממלא תפקיד מרכזי בתעשיית הליתוגרפיה המודרנית, במיוחד בייצור שבבי סיליקון מתקדמים, כמו אלו שמייצרת Nvidia. בתהליכי ליתוגרפיה אולטרה-סגולה קיצונית (EUV), המשמשים להדפסת מעגלים זעירים בקנה מידה של ננומטרים בודדים, ההליום משמש בעיקר לקירור מקורות האור החמים במכונות הליתוגרפיה, כמו אלו של ASML, אשר הן גם היקרות ביותר בתעשייה ועולות מעל ל-150 מיליון דולר ליחידה.

תכונותיו הייחודיות של ההליום, שכוללות מוליכות תרמית גבוהה פי 6 משל חנקן, אינרטיות מוחלטת ואפס תגובתיות, מאפשרות שמירה על תנאי ואקום וטמפרטורה יציבים, ללא זיהום בתהליך הייצור. ההליום גם משמש בתהליכי שקיעה כימית באדים (CVD) לקירור פרוסות הסיליקון ולזיהוי דליפות מיקרוסקופיות בציוד הוואקום. כל אלה שלבים קריטיים בליתוגרפיה שמכתיבה את איכות השבבים.

מעבר לשימושים הקונבנציונליים, ההליום פותח פתח לטכנולוגיות ליתוגרפיה חדשניות ופורצות דרך מעבר לגבולות הפיזיקליים של האור. ליתוגרפיה באמצעות קרן יוני הליום (HIBL) למשל, כבר משמשת במחקר לייצור מתחת ל-10 ננומטר. בנוסף, לאחרונה חברת הסטארט-אפ הנורבגית Lace Lithography, שגייסה 40 מיליון דולר בהובלת Microsoft, פיתחה שיטה חדשנית של ליתוגרפיה באמצעות קרן אטומי הליום, קרן בעובי של 0.1 ננומטר, צרה פי 135 מקרן ה-EUV של ASML. שיטה פותרת חלק מהבעיות שקיימות היום בתחום.

התלות הגוברת של תעשיית הליתוגרפיה בהליום הופכת אותה לפגיעה במיוחד למשברים באספקה. כיום, תעשיית המוליכים למחצה היא הצרכן הגדול ביותר של הליום באיכות גבוהה, יותר ממכשירי ה-MRI, והיא צורכת מאות אלפי מ"ק לשנה בכל מפעל EUV. המשבר הנוכחי, מדגיש את השבריריות של שרשרת האספקה.

חשוב להבין שללא הליום באיכות תעשייתית, מכונות ה-EUV לא יכולות לפעול ביעילות. המשך מחסור באספקה עשוי להוביל להפחתת תפוקת בתחום ייצור השבבים המתקדמים, לעליית עלויות הייצור ולאפשרות של מחסור אמיתי בשבבים מתקדמים ל-AI, למחשבים ולמכשירים אלקטרוניים.

ההשפעה על שוק המוליכים למחצה נכון לימים אלו

נראה כי כרגע פעילות יצרניות השבבים הגדולות של טאיוואן נותרה ללא פגע והייצור פועל כרגיל. יחד עם זאת, ייתכן שהמחסור בהליום לא ייפתר במהירות והדבר עשוי ליצור לחצים על האספקות של השבבים בהמשך. החשיפה האזורית משתנה במידה ניכרת וקובעת היכן יתפרץ לחץ האספקה ​​​​ראשון. החברות הדרום קוריאניות נראות בין הפגיעות ביותר מכיוון שכאמור, כ-64.7% מייבוא ההליום של דרום קוריאה הינו מקטאר[8]. יצרניות שבבים אסייתיות גדולות כבר ביצעו הערכות מקיפות של מלאי ההליום. טאיוואן ניצבת בפני סיכונים דומים, כאמור, שכן גם היא מסתמכת על קטאר עבור רוב אספקת ההליום שלה. מציאת מקורות אלטרנטיביים לטווח קצר היא קשה, כאשר אספקה ​​אמריקאית בעלות גבוהה יותר היא פוטנציאל לגיבוי. ביפן, לעומת זאת, אספקת ההליום יציבה יחסית. כ-50% ממנה מגיעה מארה"ב[9] וכ-28-33% מקטאר[10].

בנוסף ללחץ האספקה קיים גם לחץ עלויות. אמנם עשויה להיות עליה משמעותית נוספת במחירי ההליום אם המלחמה תמשך, אך יש לזכור כי ההשפעה על עלות המכר הכוללת צריכה להיות זניחה עבור יצרנים גדולים, מכיוון שהליום מהווה בדרך כלל כ-0.5%-1% מעלויות הייצור.

לחצים נוספים קשורים ליכולות החזרי האשראי לאור עלויות רכש גבוהות יותר שלא ניתן לגלגלן בקלות אל הלקוחות.