משבר הדשנים הגלובלי, גרסת 2026

ב-28 בפברואר 2026, עם פרוץ המלחמה בין ארה"ב, ישראל ואיראן, נסגר כמעט לחלוטין מיצר הורמוז, נתיב ימי קריטי שדרכו עובר כ-30-50% מהסחר הימי העולמי בדשנים, ובפרט בכ-33-43% מסחר האוריאה הסחירה (כ-25-30 מיליון טון מתוך 55-60 מיליון טון שנוסעים בעולם מדי שנה). החסימה הנוכחית גרעה מהשוק כ-1.5-2 מיליון טון של היצע חודשי באופן מיידי. מחיר האוריאה במזרח התיכון, שעמד על כ-480-500 דולר לטון בסוף פברואר, זינק תוך פחות מחודש לרמה של 665-700 דולר לטון. נתון שמשקף עלייה של 40-50% במחיר בתוך חודש אחד בלבד ועלייה של כ-79%בהשוואה לשנה הקודמת. בארה"ב המחירים עלו בכ-25-32% לכ-618-684 דולר לטון ובדרום-מזרח אסיה הם הגיעו ל-710 דולר ומעלה.

זו אינה עליית מחירים של סחורה תעשייתית סתמית. האוריאה היא הדשן החנקני הנפוץ ביותר בעולם (היא מהווה כ-60% מצריכת הדשנים הגלובלית), והיא הבסיס ליבולי התירס, החיטה, האורז והסויה, המהווים את בסיס צריכת המזון של מיליארדי בני אדם. סגירת המיצר פגעה בייצוא של כ-1.5-2 מיליון טון אוריאה בחודש מהמפרץ (מאיראן, קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות), בדיוק בעונת הזריעה האביבית בחצי הכדור הצפוני. מפעלים בהודו, בבנגלדש ובפקיסטן כבר נסגרו בגלל מחסור בגז טבעי (חומר הגלם העיקרי), ומדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה עומדות בפני מחסור אמיתי.

בניגוד למשבר של 2022 (שנגרם בעיקר מסנקציות על רוסיה ובגלל האינפלציה הגלובלית), כאן מדובר בחסימה פיזית של "צוואר הבקבוק" הגדול ביותר, איראן, היצואנית השנייה בגודלה בעולם של אוריאה, שמייצאת בשוטף בין 4.5-5.5 מיליון טון מדי שנה (כ-10-12% מהסחר הגלובלי), כעת כמעט ולא מסוגלת לייצא. זהו משבר שמשלב גיאופוליטיקה, לוגיסטיקה ואנרגיה, והוא כבר מעלה את עלויות המזון העולמיות ומאיים על ביטחון המזון של מיליארדים.

ולא רק האוריאה נפגעה. חומרי הגלם לייצור דשנים חווים "אפקט דומינו". האמוניה עלתה ב-24%, הגופרית, תוצר לוואי של זיקוק נפט וגז במפרץ, רשמה עלייה של 35% וגם הפוספטים הציגו עלייה משמעותית במחיר.

רקע: שוק האוריאה הגלובלי, בהתמקדות על איראן, לפני ומעבר למלחמה

שוק הדשנים החנקניים (nitrogen fertilizers) מבוסס על גז טבעי או על פחם כחומר גלם עיקרי.

האוריאה (CO(NH₂)₂), שמקורה באמוניה (NH3), התגלתה לראשונה בשתן ב-1773 ע"י הכימאי הצרפתי Hilaire Rouelle וסונתזה לראשונה ב-1828 ע"י Friedrich Wöhler, היא הצורה הנפוצה ביותר של דשן חנקני משום שהיא קלה להובלה, יציבה וזולה יחסית. ניתן להשתמש בה כמוצק וכנוזל. למעלה מ-90% מסך האוריאה המיוצרת בעולם, מיועד לשימושים חקלאיים.

ייצור אוריאה מבוסס על תהליך Haber-Bosch, הדורש כמויות אדירות של מימן המופק מגז טבעי. לפני המלחמה, הייצור הגלובלי של אוריאה עמד על כ-180 מיליון טון (במונחי חנקן), מתוכם כ-55-60 מיליון טון סחירים בים. המזרח התיכון, עם גז טבעי זול, היה אחראי לכ-40-50% מהסחר הזה, ומיצר הורמוז היה "השער" לייצוא.

איראן, עם קיבולת ייצור שנתית של אוריאה בהיקף של כ-9-10 מיליון טון (בפועל יוצרו כ-7-7.5 מיליון טון בשנה), מתוכם כ-2.2 מיליון טון נצרכו בשוק המקומי (בעיקר לחקלאות) וייצוא של כ-4.5-5.5 מיליון טון בשנה (בעיקר להודו, טורקיה, עיראק וברזיל), הייתה שחקנית מרכזית בשוק האוריאה. מדובר בשליטה על 10-12% מהייצוא העולמי בתחום זה[1]. קטר מייצאת כ-5.5-6 מיליון טון בשנה, סעודיה ואיחוד האמירויות מייצאות גם כן. יחד, מדינות המפרץ מייצאות כשליש מהסחר העולמי דרך המיצר[2].

 

עבור איראן, תעשיית הדשנים החנקניים, ובמרכז האוריאה (כ-46%), היא אחד מעמודי התווך של הכלכלה ה"לא נפטית" שלה. איראן נהנתה לאורך השנים מיתרון תחרותי גדול בתחום זה. ממשלת איראן סבסדה את הגז למפעליה במחירים אפסיים שכן יש לה גז טבעי זול מאוד מלכתחילה (היא מחזיקה ברזרבות הגז הטבעי השניות בגודלן בעולם). הגז המסובסד שימש כחומר גלם ראשי לייצור אמוניה (NH3) ואוריאה, במחירים אפסיים בהשוואה למתחרות כמו סין (שמשתמשת בפחם) או אירופה (שמשתמשת בגז טבעי יקר יותר).

רוב מפעלי האוריאה באיראן ממוקמים בסמוך לשדות גז גדולים, והם פעלו בניצולת מלאה (מעל 90% ברובם) והיו תלויים באספקה יציבה של גז טבעי מהממשלה.

בעידן של סנקציות, דשנים היו "הנתיב העוקף" המועדף. ייצוא האוריאה לפני המלחמה תרם כ-2-2.75 מיליארד דולר בשנה להכנסות איראן במט"ח וזה היה חלק משמעותי מתוך 22 מיליארד דולר שהניבה לה כל תעשיית הפטרוכימיה. בסך הכול, הייצוא הלא נפטי של איראן הגיע לשיא של כ-65 מיליארד דולר[3] בשנה האחרונה והפטרוכימיה (כולל אוריאה) הייתה אחראית לכ-30-35% ממנו. כעת, כשהנמלים משותקים והמיצר חסום, איראן מאבדת את חמצן המט"ח שלה. מפעלי ענק כמו Kermanshah ו-Pardis עומדים בפני הצפה של מלאים שאין להם דורש, בעוד הממשלה אינה יכולה לממן ייבוא חיטה בסיסי.

השוואה היסטורית למשבר 2022

ב-2022 הגיע האוריאה לשיא של כ-1,050 דולר לטון בגלל מלחמת רוסיה ואוקראינה, בגלל סנקציות על רוסיה ובגלל עליית מחירי האנרגיה. אבל אז היה "גלגל הצלה". רוסיה המשיכה לייצא חלקית, סין שחררה מלאים, והמחירים ירדו בתוך שנה. משבר 2022 היה בעצם משבר של עלויות. מחירי הגז קפצו, ומפעלים נסגרו מפני שלא היה רווחי לייצר. אך הסחורה הפיזית הייתה קיימת ברוסיה ובסין.

כעת, החסימה הפיזית של מיצר הורמוז, התזמון (עונת הזריעה) והריכוז הגיאוגרפי (המזרח התיכון גדול יותר מרוסיה בייצוא דשנים) הופכים את המשבר לחמור יותר. מדובר במשבר של זמינות. הסחורה כלואה במפרץ הפרסי. אין מספיק אניות, אין ביטוח ימי ואין נתיב חלופי המסוגל לשנע 30 מיליון טון. יחס מחיר האוריאה לתירס מתקרב לשיאים היסטוריים וחקלאים ייאלצו לבחור בין הפסדים ובין הפחתת שימוש בדשנים (שפוגעת ביבולים).

השפעות אזוריות – המשבר יצר קיטוב בין חברות מערביות שאינן תלויות בנתיבי הסחר ובין אלו שתלויות בהם

איראן נותרת המפסידה הגדולה ביותר במשבר הנוכחי. לפני המלחמה, ייצוא האוריאה (כ-4.5–5.5 מיליון טון בשנה, המהווים כ-10%–12% מהסחר העולמי) שימש כמקור מטבע חוץ קריטי תחת סנקציות בינלאומיות ממושכות. סגירה כמעט מוחלטת  של מיצר הורמוז (למעט מעברים מוגבלים מאוד של כלי שיט איראניים או כאלה שקיבלו אישור מיוחד), הביאה להפסקה כמעט מלאה של הייצוא הימי, הנתיב העיקרי לייצוא הדשנים האיראניים. מפעלי ייצור מרכזיים כמו Kermanshah  ו-Razi ממשיכים לפעול על בסיס גז טבעי מקומי, אך ללא יכולת טעינה ושילוח, ההכנסות צונחות באופן דרמטי. המשבר מחמיר את הלחץ הכלכלי הפנימי על איראן ומגביל את יכולתה לממן ייבוא מזון ותרופות.

כרגע עדיין רוב המפעלים האיראניים (Pardis, Shiraz, MIS, Lorsdegan, Kermanshah ו-Khorasan) מייצרים בקיבולת מלאה ואילו המפעל ב-Razi פועל בקיבולת חלקית ו-Hengam עצר פעילות.

בארה"ב, לעומת זאת, המצב מורכב יותר, אך בסופו של דבר משחק לטובת היצרנים המקומיים. ארה"ב היא יצרנית עצמאית יחסית של אוריאה (כ-75% מהצריכה הפנימית מיוצרת באופן מקומי, בעיקר באמצעות גז טבעי זול משדות השמן והגז), אך היא עדיין מייבאת כ-25%–28% מהצריכה שלה מהמזרח התיכון. המשבר באיראן העלה את מחירי הייבוא בכ-25%–32% מאז סוף פברואר, למחירים של סביב 618-683 דולר לטון, מה שפוגע בחקלאים האמריקאים בעונת הזריעה האביבית. עם זאת, CF Industries (CF), הנסחרת ב-NYSE בשווי של כ-18 מיליארד דולר והינה אחת היצרניות הגדולות בעולם, מרוויחה באופן משמעותי. ב-2025 היא דיווחה על רווח נקי של 1.46 מיליארד דולר (עלייה מ-1.22 מיליארד ב-2024), על EBITDA מתואמת של כ-2.89 מיליארד דולר, על ניצולת גבוהה של כ-97% ועל מחירי מכירה גבוהים. החברה נהנית מעלויות ייצור נמוכות יחסית וממלאים גבוהים[4].

באירופה התמונה דומה. אמנם קיימת שם תלות גבוהה יותר בייבוא מאשר בארה"ב, אך קיים כאן יתרון ליצרנים גדולים. Yara International הנורבגית, היא השחקנית המובילה והיא נהנית מהכנסות גבוהות במחירים גבוהים וכן ממלאים חזקים. ברבעון הרביעי ב-2025 היא דיווחה על EBITDA של כ-709 מיליון דולר[5] (עלייה של כ-37% לעומת הרבעון המקבלי אשתקד) ובשנת 2025 כולה, כ-2.75-2.8 מיליארד דולר (עלייה של כ-37-46% ביחס ל-2024). עם זאת, עליית מחירי הגז הטבעי באירופה (בכ-45%+) פוגעת בעלויות הייצור, מה שמגביל חלק מהרווחיות שלה. בנוסף, Yara הצליחה להפחית את העלויות הקבועות שלה ביותר מ-200 מיליון דולר מאמצע 2024, מה שמחזק את עמידותה.

בישראל ההשפעה כפולה ומנוגדת. ICL Group, לשעבר כי"ל, פחות תלויה באוריאה (מתמקדת בפוספטים, באשלג ובברום), ולכן מרוויחה מעליית מחירים בסגמנטים אלה. כשמחירי החנקן עולים, החקלאים מנסים למקסם את היבול באמצעות שימוש באשלג ובפוספטים, שם החברה שולטת.

ב-2025 החברה דיווחה על מכירות של כ-7.15-7.2 מיליארד דולר (עלייה של כ-5% ביחס ל-2024), על EBITDA מתואמת של כ-1.49-1.5 מיליארד דולר, ועל שולי רווחיות יציבים סביב 21%[6]. החברה ממשיכה לשלם דיבידנד גבוה ולהציג חוסן פיננסי. מנגד, החקלאים הישראליים סובלים מעליית מחירי ייבוא האוריאה והדשנים החנקניים, מה שמעלה עלויות הייצור.

למעשה, במונחי שוק הדשנים, ICL היא סוג של חוף מבטחים עבור מי שמחפש חשיפה לשוק הדשנים ללא חשיפה למיצרי הורמוז.

אסיה ואפריקה הן האזורים הפגיעים ביותר מהמצב. מדינות כמו הודו, בנגלדש, פקיסטן וברזיל, שמייבאות כמויות גדולות מהמפרץ, סובלות ממחסור חמור, מסגירת מפעלים מקומיים (בגלל מחסור בגז) ומעליית מחירים דרמטית. המצב מעלה את יוקר המזון ומגביר את הסיכון למשבר רעב באזורים מתפתחים, במיוחד בעונת הזריעה.

הודו היא אחת המדינות הפגיעות ביותר למשבר מסוג זה והיא תלויה יותר מכל בייבוא מאיראן ומקטר. המדינה מייבאת בין 40-66% מצריכת האוריאה והדשנים הפוספטיים שלה מהמזה"ת והיא תלויה מאוד בייבוא LNG לצורך הפעלת מפעלי האוריאה המקומיים שלה. סגירת מיצר הורמוז גרמה להפסקת אספקת LNG מקטר, מה שהוביל לסגירה או לצמצום פעילות של שלושה מפעלי אוריאה גדולים בהודו. הממשלה כבר הטילה הגבלות על אספקת גז תעשייתי והמחירים המקומיים של האוריאה זינקו. סגירת המיצר גרמה להפסקת סובסידיות חקלאיות, מה שעלול להוביל למשבר מזון חריף במדינה.

ברזיל, היצואנית הגדולה בעולם של סויה, תירס ובשר, תלויה כמעט לחלוטין בייבוא דשנים. כ-80-90% מצריכת האוריאה שלה מיובאת (כ-7.5-8.5 מיליון טון בשנה). כמחצית מהייבוא הזה מגיע דרך מיצר הורמוז, והמדינה ספגה ירידה משמעותית בייבוא אוריאה כבר החודש. מחירי האוריאה בברזיל זינקו לאחרונה בעשרות אחוזים וחלק מהמלאים לברזיל הוסטו לארה"ב (שם המחירים גבוהים יותר).

מחסור זה מאיים על עונת הסויה הברזילאית שמתחילה בתקופה זו, ועל יבולי התירס שלהם. ההשלכות הגלובליות מהשינויים שעשויים להתרחש בשוק התירס והסויה הברזילאיים הן בעיקר על מחירי הסויה והבשר, דבר שעשוי להגביר את האינפלציה בעולם כולו.

המשבר יוצר נהנים ברורים בקרב יצרנים מערביים כמו חברת CF האמריקאית, חברת Yara הנורבגית וחברת ICL הישראלית. חברות אלה נהנות ממחירים גבוהים ומעלויות יחסית יציבות. לעומת הנהנים המערביים, המשבר יוצר גם מפסידים כבדים באיראן ובמדינות מתפתחות.

לסיכום

שוק הדשנים של 2026 הוא תזכורת כואבת לכך שהעולם המודרני והטכנולוגי שבו אנו חיים , עדיין נשען על יסודות פיזיים, ביניהם גם אנרגיה, אדמה ונתיבי שייט. סגירת מיצר הורמוז הוא אירוע שמסמן את סוף עידן הדשן הזול. המשבר מדגיש את הפגיעות של מקורות המזון ומצביע על הצורך בגיוון מקורות גידול של מזון ובהשקעה באנרגיה מתחדשת וב"דשנים ירוקים".

נציין, כי לא קיים כיום ETF המאפשר חשיפה ישירה למחירי האוריאה, אולם קיימות חברות הפועלות בתחום ייצור דשנים חנקניים, ובהן CF, Yara, ICL, Nutrien ו-CVT Partners, אשר מניותיהן הושפעו כאמור לעיל בתקופות מסוימות מתנודות בשוק זה. בנוסף, ישנם ETF-ים רחבים יותר בתחום החקלאות והדשנים, שאינם ממוקדים ספציפית באוריאה.