בעוד המערב מדבר על גמילה מדלקים מזהמים, אסיה מבצרת את מעמד הפחם כעמוד השדרה של הביטחון האנרגטי. שנת 2025 מסתמנת כשנת שיא היסטורית בצריכה העולמית של הפחם, כשברקע שינויי מדיניות בוושינגטון, מהפכה בהיצעי ה-LNG, האטה בהודו ורכבת סינית שמתקשה להחליט על כיוון.
במשך עשורים, הפחם היה המנוע השחור שמאחורי המהפכה התעשייתית, ומאוחר יותר, הדלק שהזין את הצמיחה המטאורית של סין והודו. הפחם הוא ה"ילד הרע" של עולם האנרגיה, הוא המקור הגדול ביותר לפליטות Co2 בעולם ונושא מרכזי בכל ועידת אקלים בינלאומית. אך ככל שנכנסים לעומקם של נתוני שנת 2025, מתגלה תמונה מעניינת. למרות שרבים הספידו אותו, הפחם לא נעלם ונהנה לעיתים מרוח גבית פוליטית בלתי צפויה.
לפי נתוני ה-IEA, בשנת 2025 הצריכה העולמית צפויה להגיע לשיא של 8.845 מיליארד טון, ולייצור עולמי חסר תקדים של כ-9.1 מיליארד טון. הירידה הצפויה בביקושים העולמיים עד 2030 היא מתונה, כ-3% בלבד ביחס לרמות השיא של 2025, השוק הגלובלי נמצא בלבטים בין האנרגיות המתחדשות הנקיות והפחתת פליטות ה-Co2 ובין צורכי הביטחון האנרגטי של הכלכלות הצומחות[1].
התלות בפחם היא מבנית ועמוקה. המשמעות עבור מקבלי ההחלטות ברורה: כדי להחליף את הפחם, לא מספיק להשקיע באנרגיות מתחדשות, אלא יש גם צורך בפתרון כולל לאגירת אנרגיה, רשתות חשמל חכמות ומעבר לתעשייה כבדה דלת פחמן. עד שכל אלו יבשילו, הלהבה השחורה תמשיך לבעור, גם אם בעוצמה הולכת ופוחתת.
ביקוש והיצע
ביקוש הפחם העולמי ב-2024 הגיע לכ-8,805 מיליון טונות וב-2025 לכ-8,845 מיליון טונות. למרות מגמות אזוריות יוצאות דופן, הן קיזזו זו את זו. ארה"ב רשמה את העלייה הגדולה ביותר של כ-37 מיליון טונות. באיחוד האירופי הירידה בביקוש האטה, בעיקר בגלל מחסור ברוח. ולמרות שהודו הייתה מנוע הצמיחה בשנים האחרונות, ב-2025 הביקוש בה ירד. צריכת הפחם של סין, שעיקרה משמשת לייצור חשמל, נשארה יציבה ובמדינות ASEAN נמשכת הרחבת הביקוש על רקע קיבולת חשמל חדשה ופעילות עיבוד מתכות. מנגד, גם היצע הפחם הגיע לשיאים חדשים. ייצור הפחם העולמי הגיע לשיא של 9.1 מיליארד טונות ב-2024, מונע בעיקר ע"י סין, הודו ואינדונזיה. ב-2025 ההיצע צפוי להישאר ברמה דומה.
מחירי הפחם עברו טלטלה מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ב-2022. לאחר שזינקו לשיאים דמיוניים, שנת 2025 מסמנת חזרה לרמות מחירים נמוכות יותר – ירידה של כ-10% באירופה וכ-20% באסיה.
הירידה בביקוש הסיני ליבוא פחם ב-2025 (עקב ייצור מקומי מוגבר ומלאים גבוהים) גרמה לירידה הראשונה בסחר הפחם העולמי מאז 2020. הנפגעת העיקרית היא אינדונזיה, עם ירידה של כ-50 מיליון טון ביצוא. גם קולומביה ספגה מכה קשה עם ירידה של כ-20% ביצוא. מנגד, רוסיה מצליחה לשמור על יציבות יחסית למרות הסנקציות, בעיקר הודות להפניית מטען לשווקים אסיאתיים[2].
אך התחרות בין היצואניות הופכת לאגרסיבית יותר, ואחד הגורמים המשמעותיים הנוספים לדחיקת הפחם מהשוק הוא היצף ה-LNG שיגיע לשוק (ובמיוחד לאירופאי) בין 2026-2030 (במיוחד מארה"ב ומקטאר) לאור הצורך של אירופה להתגבר על התלות בגז הרוסי ולמלא את מאגרי אחסון הגז שבה[3]. שפע של LNG במחירים תחרותיים צפוי להוביל להחלפה נרחבת של פחם ב-LNG, במגזר ייצור החשמל, ולהוריד את מחיר הפחם, לרמה שתהפוך את הפחם לבלתי כדאי כלכלית להפקה באזורים רבים, מה שיפעיל לחץ נוסף על מפיקי הפחם. עבור מדינות כמו וייטנאם, הפיליפינים ואינדונזיה, מדובר בהזדמנות כלכלית לגוון את תמהיל האנרגיה שלהן.
בעוד שייצור החשמל מפחם צפוי להתחיל לרדת החל מ-2026, הביקוש התעשייתי נותר עמיד הרבה יותר. פחם מטלורגי (לייצור פלדה) ופחם לתעשיית המלט והכימיקלים הם קשים יותר להחלפה בטכנולוגיות ירוקות. בסין, תעשיית הגיזוז של פחם (Coal Gasification) לייצור כימיקלים ודלקים חלופיים נמצאת בנסיקה, מה שמקזז חלק ניכר מהירידה בצריכת הפחם בתחנות הכוח.
הביקושים לפחם חזקים מאי פעם אך נראה שייחלשו בהדרגה. מנגד, ההיצע יציב יחסית, אך נחלש בהדרגה. נראה כי שוק הפחם הולך ונכנס למצב של לחץ על שולי הרווח, וכי מחירי הפחם צפויים להישאר תחת לחץ כלפי מטה.
הפקת הפחם העולמית הגיעה לרמות שיא של מעל ל-9 מיליארד טון ב-2024/25, מה שיצר מלאים גבוהים בנמלים ברחבי העולם. כתוצאה מכך, חברות הכרייה הגדולות בסין, אינדונזיה ואוסטרליה מתחילות לצמצם תוכניות התרחבות ולהתמקד ביעילות תפעולית. השקעות חדשות בפרויקטים "ירוקים" של פחם הופכות לנדירות, והמימון הבנקאי לפרויקטים כאלו במערב כמעט ונעלם לחלוטין.
נראה כי שנת 2025 היא השנה שבה הפחם הגיע לשיא בביקושים העולמיים שלו. הנסיגה משיא זה עשויה להיות איטית, מורכבת ומלאה בבעיות גיאופוליטיות. בעוד המערב רואה בפחם שריד של העבר, באסיה הוא נותר המנוע של ההווה.
ואם בוחנים את המצב קדימה, התחזית הנוכחית של ה-IEA צופה עלייה קלה של 0.5% בצריכת הפחם הגלובלית, מה שיביא את העולם לשיא היסטורי. עם זאת, כלכלנים רבים מעריכים כי מדובר ב"פלאטו", כלומר בהתייצבות בכמות הנצרכת לפני ירידה הדרגתית שלה, הצפויה להתרחש לקראת [4]2030.
שלושת הגורמים המרכזיים המשפיעים הביקוש
כאמור, הביקוש העולמי לפחם בשנת 2025 צפוי להישאר קרוב מאוד לרמות של 2024, אך הוא מציג סטייה מהמגמות המסורתיות שנראו בעשור האחרון. אם בעבר יכולנו לזהות מגמות ברורות ועקביות שמצביעות על ירידה במערב ועל עלייה במזרח, השנה קיימות "אנומליות אזוריות" המערבבות את הקלפים. שלושה גורמים אקסוגניים מרכזיים מעצבים כיום את עקומת הביקוש לפחם ומשפיעים בעקיפין גם על מחירו –
- מזג האוויר בעולם ושינויי אקלים. באופן אירוני, דווקא ההשפעות של ההתחממות הגלובלית הפחיתו בתקופה האחרונה את הצריכה של פחם – מקור האנרגיה המזהם ביותר. בהודו, לדוגמה, עונת מונסון מוקדמת וחזקה הגבירה את ייצור החשמל ההידרואלקטרי והקטינה את התלות בייצור חשמל באמצעות תחנות כוח פחמיות. גם באירופה, חורפים מתונים יחסית צמצמו את הביקוש לדלקים מאובנים לצרכי חימום.
- מחירי הגז הטבעי המונזל (LNG). התנודתיות במחירי ה-LNG משפיעה ישירות על החלטות הייצור של תחנות הכוח. כאשר מחירי הגז גבוהים, הפחם הופך לדלק חלופי אטרקטיבי יותר, ולהפך – כאשר הגז זול, תחנות רבות מעדיפות לעבור אליו בשל יעילותו הגבוהה ופליטותיו הנמוכות. כלומר, הפחם מתחרה מול הגז על בסיס עלות, ולכן מחיר הגז הוא גורם מרכזי בעיצוב הביקוש לפחם, גם אם מחיר הפחם עצמו משתנה כתוצאה מכך.
- מדיניות ממשלתית ורגולציה. השפעה משמעותית נרשמה בארה"ב, שבה שינוי כיוון במדיניות האנרגיה האט מגמת ירידה רבת שנים בצריכת הפחם. הקלות רגולטוריות, סובסידיות מקומיות ותמיכה באזורים תעשייתיים התורמים לתעסוקה במכרות, אפשרו לתחנות פחם רבות להמשיך לפעול למרות עלויות פליטה הולכות וגדלות. לעומת זאת, באירופה, הידוק הרגולציה ממשיך לדחוק את הפחם החוצה משוק החשמל.
הקשר בין מחיר הפחם למחיר החשמל
מחיר הפחם הוא עדיין מרכיב עיקרי בעלות הייצור של חשמל מפחם. כאשר מחירי הפחם משתנים, עלות ייצור החשמל בתחנות פחמיות משתנה בהתאם, מה שמוביל לשינוי בהתאמה במחירי החשמל באזורים שתלויים בפחם. ב-2025, שילוב של ירידה בביקוש לפחם יחד עם ירידת מחירי הדלקים המאובנים האחרים הביא להתייצבות במחירי החשמל באסיה ובאירופה, בעיקר במדינות שבהן הפחם עדיין מהווה נתח משמעותי מסל הייצור. לעומת זאת, באזורים שבהם תחנות פחמיות נותרו מקור גיבוי בלבד, השפעת מחיר הפחם על מחיר החשמל נחלשה משמעותית. ראוי לציין, בהקשר זה, כי התרחבות ה-AI והקמת חוות שרתים ייעודיים רבים וגדולים, מגבירה את הביקושים לחשמל בצורה דרמטית ומביאה להמשך שימוש בתחנות ייצור פחמיות, אשר תוכנן לסגור את פעילותן.
אם בוחנים את מחירי הפחם, שנעו סביב 70-100$ לטון עד 2020, ולאחר מכן זינקו בחדות ליותר מ-400$ לטון ב-2022 (בעיקר בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, מגבלות באספקת גז טבעי, והגבלות ייצוא ממדינות אסיה) וכן בוחנים את מחירי החשמל הסיטונאיים במספר אזורים מרכזיים בעולם, ניתן לראות התאמה כמעט ישירה. כשמחירי הפחם זינקו ב-2022, גם מחירי החשמל טיפסו לשיאים של מאות דולרים ל-MWh באירופה, באסיה ובארה"ב[5][6]. ההסבר לכך הוא שהפחם עדיין משמש כדלק משמעותי לייצור חשמל והוא משפיע על העלות השולית של ייצור החשמל במדינות רבות. כשהפחם מתייקר, עלות הייצור של התחנות הפחמיות מתייקרת ומחירי החשמל מגיבים בהתאם. לאחר התמתנות מחירי הפחם החל מאמצע 2023, עם התאוששות היצע הגז והרחבת המקורות המתחדשים, גם מחירי החשמל חזרו לרמות נמוכות בהרבה, אם כי עדיין גבוהות מבעשור הקודם.
שחקניות המפתח
אחד הדברים הבולטים בשוק הפחם הוא הריכוזיות הגיאוגרפית של השימוש בו והסיפור של ייצור הפחם ב-2024 הוא במידה רבה סיפורן של סין והודו. עבור שתי המעצמות הללו, הפחם הוא הרבה מעבר למקור אנרגיה, הוא הכלי להבטחת ריבונות אנרגטית מול עליות המחירים בשווקים הבינלאומיים. סין, הודו ומדינות דרום-מזרח אסיה אחראיות על כ-75% מצריכת הפחם העולמית ואילו סין לבדה צורכת 30% יותר פחם מכל מדינות העולם האחרות גם יחד – היא ביצרה את מעמדה כמעצמת הפחם הבלתי מעורערת. היא היצרנית הגדולה ביותר שלו, הצרכנית הגדולה ביותר שלו והיבואנית המשמעותית ביותר שלו. לאחר משברי האספקה והפסקות החשמל המתוזמנות ב-2021, הממשל בבייג'ינג אימץ מדיניות של ייצור מקומי בכל מחיר. דומיננטיות זו של מדינה אחת הופכת את שוקי הפחם העולמיים לתלויים מאוד בהתפתחויות בסין.
ב-2025 סין מצויה בנקודת מפנה דרמטית. בעוד שהביקוש הסיני לפחם נותר יציב בשנת 2025, התפקיד שלו משתנה. הפחם כבר אינו רק מקור האנרגיה הראשי בסין, אלא הופך לרשת ביטחון עבור ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות (שמש ורוח בעיקר), ייצור אשר סין מרחיבה בקצב חסר תקדים. כשהרוח אינה נושבת מספיק והשמש אינה זורחת מספיק, תחנות הכוח הפחמיות נכנסות לפעולה כדי להבטיח יציבות. האסטרטגיה הסינית מתמקדת כעת ב"גיזוז פחם" – תהליך תעשייתי הממיר פחם לכימיקלים ולדלקים חלופיים, מה שמקבע את הביקוש גם בעידן של חשמל ירוק.
בעוד סין מתקרבת לרוויה, הודו היא מנוע הצמיחה המרכזי של השוק. למרות הירידה בביקושים לפחם בהודו ב-2025 לאור המונסונים הרבים (שהגבירו את ייצור החשמל ההידרו-אלקטרי), התחזית לטווח הארוך צופה עלייה של כ-3% בשנה בביקוש ההודי לפחם (גידול צפוי של 225 מיליון טון בין 2025 ל-2030)[7]. הודו זקוקה לפחם לא רק לייצור חשמל, אלא גם לתעשיית הפלדה המתרחבת שלה. המחסור בפחם בהודו הופך אותה ליבואנית משמעותית שמשפיעה ישירות על הכלכלה האוסטרלית. הודו מבצרת את מעמדה כצרכנית הפחם השנייה בגודלה. עבור הכלכלה ההודית, פחם הוא המפתח לחשמול המוני ותיעוש מהיר, והוא נתפס כמשאב אסטרטגי שאינו תלוי בייבוא יקר.
מגמה בולטת שניתן לשים לב אליה היא הנסיגה של היצואניות הגדולות אינדונזיה ואוסטרליה. בעוד שהצריכה העצמית במזרח נותרה יציבה, הייצוא שם מראה סימני חולשה לאור המעבר לאנרגיות מתחדשות.
ההפתעה הגדולה ביותר של 2025 היא הזינוק בביקוש לפחם בארה"ב – זינוק של כ-8% ב-2025 לאור שילוב של מחירי גז טבעי גבוהים, עיכובים בסגירת תחנות כוח פחמיות עקב צרכי ביטחון אנרגטי, ומדיניות פדרלית תומכת. לאחר 15 שנים של דעיכה עקבית (ממוצע של 6% ירידה בשנה), המדיניות הממשלתית שינתה את פניה והצעדים שננקטו על ידי הממשלה כוללים:
- פטורים סביבתיים לתחנות כוח קיימות.
- הפחתת תמלוגים על כרייה באדמות פדרליות.
- עצירת תהליכי פרישה של תחנות פחם ישנות.
חשוב לומר שאם חושבים לעומק, הרי שלא באמת מדובר בהפתעה. התפתחות והתפשטות ה-AI דורשת גידול מאסיבי בייצור החשמל, בקצב שלא עומד עם יכולת ההקמה של מתקני ייצור חשמל חדשים. דבר זה גורם לקבלת החלטות בדבר אי סגירת תחנות ייצור החשמל הפחמיות, אותן תכננו לסגור.
באירופה, לעומת זאת, הירידה בביקוש נמשכת, אך בקצב מתון יותר מבעבר. מחסור ברוח ב-2024 וב-2025 וכן תפוקה נמוכה של מתקני ההידרו, אילצו מדינות רבות באירופה להפעיל מחדש את תחנות הפחם כדי למנוע מחסור בחשמל. עם זאת, התמונה הכוללת באיחוד האירופי היא של פרידה בלתי נמנעת מהפחם, כאשר היקפי הצריכה צפויים לרדת בשיעורים דו-ספרתיים בהמשך העשור. הביקוש לפחם צפוי לרדת ב-2025 ב-2% בלבד, ירידה קטנה בהרבה מהירידות הדו ספרתיות בשנים קודמות[8].
האתגר האקלימי[9]
בעוד בוועידות האקלים הבינלאומיות מדברים על "תחילת הסוף של עידן הדלקים המאובנים", קיים מצב מטריד של התנגשות בין יעדים פוליטיים ובין אילוצים כלכליים וטכנולוגיים. קיים פער בין ההתחייבויות הבינלאומיות להגעה ל-Net Zero ובין המציאות בשטח. כדי לעמוד ביעדי הסכם פריז, פליטות הפחמן מתחנות כוח פחמיות צריכות לרדת בכ-10% בכל שנה עד 2030. המציאות לפיה תהיה ירידה של כ-3% בלבד בחמש שנים, מעמידה את יעדי האקלים העולמיים בסכנה ממשית.
טכנולוגיות של לכידת פחמן (CCUS) עדיין אינן מיושמות בקנה מידה מסחרי מספק כדי להשפיע על התמונה הכוללת. ללא פריצת דרך רגולטורית או טכנולוגית, הפחם ימשיך להיות המקור מספר אחת לפליטות CO2 בעולם גם ב-2030.
כדי לעמוד ביעד של הגבלת ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות צלזיוס, המודלים המדעיים מדברים על נסיגה מהשימוש בפחם וצורך בהפחתה של פליטות הפחמן מתחנות כוח פחמיות בשיעור שנתי של 10% לפחות החל מהשנה. המשמעות היא חיסול כמעט מוחלט של ייצור החשמל מפחם במדינות המפותחות עד 2030, וירידה דרמטית בשאר העולם. אך במקום צניחה של 50% מצטברים עד סוף העשור, אנו צפויים לראות ירידה של כ-3% בלבד בחמש השנים הקרובות.
ומה לגבי ישראל?
בישראל, בניגוד למגמה העולמית שבה הביקוש לפחם עדיין רושם שיאים (בעיקר באסיה), שוק הפחם נמצא בתהליך מואץ של דעיכה מתוכננת. משנת 2013 חלקו של הפחם בייצור החשמל בישראלי ירד מנתח של כ-52% לכ-10%. שיעור השינוי המצטבר בשנים 2018–2023 של צריכת פחם בישראל היה -30%. זאת כאשר בממוצע ה-OECD מדובר על -31% ובממוצע האיחוד האירופי מדובר על -40%.
המדיניות הישראלית מכוונת ל"גמילה" מוחלטת מפחם ומעבר למשק המבוסס על גז טבעי ואנרגיות מתחדשות. התחזיות של משרד האנרגיה משנים עברו אמנם דיברו על נתח של כ-3% בשנת 2025 ואי ייצור חשמל מפחם ב-2026, אך נראה כי לא תהיה עמידה ביעדים אלה[10], אלא נראה כי יהיה עיכוב של מספר שנים ביחס למועד המקורי.
