חברת ,SpaceX שבשליטתו ובניהולו של המיליארדר אילון מאסק, אשר הולך ליטול גם חלק בקבינט של טראמפ החל מינואר 2025, היא אחת מהחברות המעניינות בעולם בשנים האחרונות והיא עודנה חברה פרטית למרות דיבורים על ספין אוף. אנו עוקבים באופן תדיר אחרי חברה זו שעומדת בחזית טכנולוגיות החלל והלוויינים ושהינה אחת החברות המשפיעות בעולם על תעשייה זו. שוויה של החברה ממשיך לעלות ולאחר שביוני 2024 בוצע גיוס הון לחברה לפי מחיר שמשקף לחברה שווי כולל של כ-210 מיליארד דולר (נגזר ממחיר מניה של כ-112$), פורסם ב-11 לדצמבר 2024 כי השווי עודכן לכ-350 מיליארד דולר לאחר שהחברה ומשקיעיה הקיימים הסכימו להשקיע בחברה לפי שווי זה (לפי מחיר למניה של 185$), במסגרת גיוס פנימי. – משמעות הדבר היא שמדובר בחברה הפרטית הגדולה ביותר בשוויה בעולם. נכון להיום, אחריה, ממוקמת במקום השני, ByteDance הסינית, הבעלים של TikTok, ששוויה מוערך בכ-300 מיליארד דולר. SpaceX הציעה לרכוש בעצמה מניות בשווי של עד 500 מיליון דולר ושאר הכספים בגיוס יגיעו מיתר המשקיעים בחברה.
Starlink
נכון לימים אלו, ישנם כ-10,000 לוויינים פעילים הממוקמים סביב כדור הארץ. רבים מהלוויינים הנפוצים, אשר אינם של SpaceX, ממוקמים בגובה של כ-36,000 ק"מ (GEO) מעל לפני כדור הארץ. לעומת זאת, הלוויינים של Starlinkממוקמים קרוב הרבה יותר, במרחק של כ-550 ק"מ מעל לפני כדור הארץ (LEO). הקרבה הזו לכדור הארץ, גורמת לכך שכל לוויין בנפרד, מסוגל לראות מהזווית שלו, אזור הרבה יותר קטן מכדור הארץ, מאשר זה שמסוגל לראות לוויין מרוחק. זו הסיבה שרשת Starlinkנזקקת לכל כך הרבה לוויינים. מנגד, SpaceX טוענת שהקרבה לכדור הארץ מאפשרת למערכת לפעול מהר יותר, לייצר כמה שפחות שיהוי בהעברת המידע, לתקשר טוב יותר עם מכשירי ה-IoT ולספק שירותי אינטרנט ברוחב פס באיכות גבוהה יותר. בנוסף, קל וזול יותר למצב לוויינים ב-LEO מאשר ב-GEO.
החברה משגרת לוויינים רבים נוספים לרשת ה-Starlink באמצעות רקטות ה-Falcon 9 שלה, לאחר השיגור האחרון מפלורידה של 24 לוויינים נוספים ב-30.11.24, כבר יש 7,455 לוויינים של הרשת, אשר פעילים במסלולים נמוכים. בנוסף, לרשת יש כבר יותר מ-4 מיליון מנויים פעילים ברחבי העולם (צמחה בתוך שנה מ-2 מיליון מנויים ל-4 מיליון מנויים), היא זמינה בכל שבע היבשות וב-113 מדינות. נכון למאי 2024 (אז היו לחברה כ-3 מיליון לקוחות), כ-57% מלקוחותיה היו בארה"ב. יחד עם העלייה בכמות הלוויינים, החברה מציגה עלייה בהכנסות בהתאמה. בשנת 2021 הכנסות Starlink הסתכמו בכ-222 מיליון דולר, ב-2022 הן עלו לכ-1.4 מיליארד דולר, בשנת 2023 ההכנסות עברו את רף ה-2 מיליארד דולר וב-2024 הן צפויות לעמוד על 6.6 מיליארד דולר.
אל מול אותן הכנסות שהניב פרויקט Starlink לחברה היו גם הוצאות. החברה הינה חברה פרטית ומספרים אלו אינם מפורטים באופן רשמי אך אילון מאסק[1] פרסם ברשת ה-X ב-2 לנובמבר 2023 כי לפרויקט Starlink יש תזרים מזומנים שנמצא ב-break even, נכון ל-2023. בשנת 2022 ידוע כי ההוצאות הקפיטליות של הפרויקט (שעיקרן מורכב מהלוויינים עצמם, מתשתיות ומפריסת עלויות השיגור) עמדו על כ-3.2 מיליארד דולר אשר מומנו בחלקם ע"י גביית הכנסות מראש מלקוחותיה וע"י גיוס הון נוסף.
יחד עם זאת, ראוי לציין שהצמיחה המרשימה שתוארה עדיין אינה תואמת את הציפיות שהיו לחברה מעצמה בעבר. המצגת שפרסמה ב-2015 מתארת כי ב-2022 יהיו לחברה כ-20 מיליון מנויים, הכנסות של כ-12 מיליארד דולר ורווח תפעולי של כ-7 מיליארד דולר.
כשחברת SpaceX תשלים את הקמת מערכת Starlink בשלמותה, המכונה גם , "constellation" ימוקמו במרחב האווירי של כדור הארץ 12,000 לוויינים, אשר שיגורם כבר אושר ע"י ועדת התקשורת הפדרלית של ארה"ב. בנוסף SpaceX ,אמנם עוד לא קיבלה אישור לכך, אך היא כבר העלתה בקשה בעבר לשגר 30,000 לוויינים נוספים למסלולים נמוכים, אשר יביאו את סך הלוויינים של מערכת Starlink ל-42,000. בשלב זה היא קיבלה אישור לכמות של כ-7,500 יחידות. החברה הגישה בקשה חוזרת באוקטובר 2024 לשיגור של עד 29,988 לוויינים נוספים וכעת עומדת מול התנגדויות של אסטרונומים לא מעטים בטענה שריבוי לוויינים גם גורם ל"זבל חלל" וגם פוגע ביכולתם של מדענים לצפות בכוכבי לכת ובכוכבים. על מנת להמחיש את הכמות הגדולה של הלוויינים שהחברה מבקשת לשגר, מדובר בכמות שהינה יותר גדולה מזו ששוגרה בסך הכול ע"י כל הגורמים העולמיים לחלל - עד היום שוגרו לחלל כ-12,000 לוויינים – כך שאם Starlink תשגר את כל הלוויינים אותם היא מבקשת לשגר לחלל, היא תהיה אחראית לכמות יחידות שהינה גדולה פי 4 מכל הלוויינים ששוגרו עד היום. נקודה נוספת שכדאי להזכיר בנושא Starlink והמתנגדים לשיגוריה היא שנמצא כי הלוויינים פולטים קרינה בתדרים של 110-188 MHz. כרגע עדיין לא נקבעו הנחיות להתמודדות עם קרינת לוויינים.
הלוויינים של Starlink משוגרים כיום באמצעות רקטות ה-Falcon 9 של החברה. פרויקט Starlink עובד על פיתוח לוויינים חדשים (גרסה 2), גדולים ומשודרגים יותר, אשר ישוגרו באמצעות רקטת ה-Starship. אך לאור העובדה שה-Starship עדיין בשלבי טיסות מבחן, ממשיכים כרגע לשגר את הלוויינים באמצעות רקטות ה-Falcon 9, ובמקום לשגר את הלוויינים הגדולים יותר והמתוחכמים יותר שנמצאים בפיתוח מתקדם, הלוויינים שמשוגרים כעת הם גרסה קטנה וקומפקטית יותר. בתחילה שוגרו לוויינים מוקטנים אך זהים ביכולות שלהם (גרסה 1), ב-2021 עברו ללוויינים משופרים (גרסה 1.5) שתקשרו ביניהם באמצעות מערכת לייזר חדשה, וכעת (מ-2023) משוגרים לוויינים מגרסה משופרת עוד יותר ביכולות שלה (גרסה 2 מיני), ביחס ללוויינים ששוגרו בעבר ע"י החברה. גרסה 2 מיני הינה גדולה (כל לוויין שוקל כ-363 ק"ג לעומת סדרה 1.5 שם כל לוויין שוקל כ-305 ק"ג) וחזקה יותר מגרסה 1.5 והיא בעלת שיפורים בפונקציונליות וכן שיפורים המשפיעים על העמידות של הלוויין. הלוויינים מגרסה 2 מיני נושאים מדחף חדש שמייצר דחף חזק פי 2.4 ביחס למדחף שקיים בגרסה 1.5 הקודמת. בנוסף, לגרסה 2 מיני אנטנות חזקות יותר שמספקות עמידות גבוהה פי 4 מזו שהייתה לגרסאות הקודמות.
כאמור, בעתיד יש תכנית לגרסה חדשה הנקראת גרסה 2, אשר הינה גדולה יותר מבחינה פיזית מגרסאות 1.5 ו-2 מיני. גרסה זו צפויה להיות משוגרת באמצעות חלליות ה-Starship ולהם פס רחב יותר לביצועים משופרים.
לאורך השנים האחרונות החברה העלתה מעט את התעריפים שלה, כאשר הם משתנים בין לקוחות פרטיים ועסקיים, בהתאם לנפח חבילת הגלישה. לצרכנים פרטיים ביתיים, החברה גובה נכון להיום עלות ציוד של 349$ וכן עלות שימוש חודשית של 120$ לחודש. חבילת פריוריטי מציעה לצרכנים הביתיים גלישה מהירה יותר עם עלות ציוד של 349$ וכן עלות שימוש חודשית של 140-500$ לחודש. חבילת Roam תעלה ללקוח מדי חודש בין 50-165$ ועוד עלות ציוד שנעה בין 349-599$ (התוכנית הזולה מוגבלת ל-50 GB והתקרה אינה מוגבלת). עבור כלי שיט, החברה מציעה תכנית של 250-1000$ בחודש (נע בין 50 GB ל-1T) עם עלות ציוד של כ-2,500$. SpaceX אינה מספקת שירותי התקנה של הציוד, והצרכן נדרש להתקין את הציוד בעצמו.
אחד האתגרים בפרויקט Starlink הוא עלות הציוד. החברה לא מפרסמת כמה עולה לה לייצר את הצלחות של Starlink אבל ראוי לציין כי הציוד, שעלות ייצורו הוערכה בתחילה בכ-3,000$ ליחידה, ומאוחר יותר, ב-2021, ההערכה ירדה לאזור כ-1,300$ ליחידה – כעת, לדבריו של סמנכ"ל החברה[2][3], ג'ונתן הופלר, החברה "כבר לא מסבסדת את החומרה" – משמעות הדבר הינה שעלות ייצור הצלחות ירדה לפחות מ-600$ ליחידה ושסופסוף החברה לא סופגת עלות גיוס לקוחות גבוהה יותר, כפי שנהגה לספוג בעבר. הדבר עשוי להשפיע משמעותית על שורת הרווח של החברה וככל הנראה, זו אחת הסיבות המשמעותיות לשינוי לטובה ברווחיות החל מסוף 2023.
Starlink כספין-אוף של החברה והקשר שלה להתיישבות במאדים
מזה שנים, ההנחה הרווחת היא כי פרויקט Starlink צפוי, בסופו של דבר, להתפצל כ-Spin-off מהחברה ולהפוך לחברה ציבורית. בנובמבר 2023 פורסם בבלומברג כי החברה מדברת על Spin off לקראת סוף 2024 - ככל הנראה זה כבר לא יקרה השנה. לדברי מאסק (שבעבר הכחיש את הספין אוף), זה ככל הנראה יקרה מתישהו בשנים הקרובות[4], לאחר שהפרויקט יציג הכנסות יציבות מאחר שהשוק "לא אוהב" תזרים מזומנים שאינו יציב.
Starlink הינה כרגע מערכת ההכנסות הגדולה ביותר והצומחת ביותר של החברה מבין פעילויותיה, והיא אמורה למעשה להפיק מזומנים שישמשו כחלק נכבד מההשקעה הנדרשת להגעה למאדים ולהתיישבות בו. כמו כן, כאמור קיים קשר נוסף בין Starlink להתיישבות במאדים, שכן התוכנית העתידית כוללת הקמת רשת לוויינים נוספת של Starlink גם במאדים, אשר תחובר עם זו שבכדור הארץ.
התחרות בענף של Starlink
קיימות לא מעט חברות השואפות להתחרות ב-Starlink. יחד עם זאת, ראינו לנכון להזכיר כאן 3 מתחרות עיקריות פוטנציאליות:
- בין המתחרות הבולטות של החברה ניתן לראות את אמזון (AMZN), שהודיעה כבר לפני כשנתיים שהיא מתכוונת להשקיע יותר מ-10 מיליארד דולר בפרויקט הלוויינים שלה, הידוע בשם Project Kuiper אשר פיתוחו החל ב-2018 ואשר ב-2020 קיבל רישיון מוועדת התקשורת הפדרלית של ארה"ב (FCC) לפריסת הרשת. ב-6 באוקטובר 2023 דווח כי Kuiper השלימה את השיגור הראשון של לווייני הניסוי הראשונים שלה ל-LEO. אמזון שואפת להמשיך לשגר לוויינים ולהגיע למסה של כ-3,236 יחידות, כך שבקרוב תוכל לבצע beta testing ללקוחות מסחריים. עד היום אמזון חברה ל-Vodafone באירופה ול-Vodacom באפריקה, על מנת להרחיב את הרשתות שלהן דרך הלוויינים של אמזון.
- גם Eutelsat Communications (ETL), אשר התמזגה עם Oneweb הבריטית, שמה לעצמה כמטרה לספק אינטרנט מהיר מהחלל. נכון למאי 2023, החברה שיגרה 634 לוויינים למסלול נמוך (LEO) והתחילה לספק את השירות באופן מוגבל. בשנת הכספים 2023-2024, Eutelsat (החברה האם) דיווחה על הכנסות של כ-1.2 מיליארד אירו, עם EBITDA מתואם של 719 מיליון אירו. האינטגרציה של הפעילות של OneWeb השפיעה על נתונים אלה, ומשקפת את המאמצים המתמשכים של החברה להרחיב את שירותי הלוויין שלה ואת טווח ההגעה שלה לשוק.
החברה מתמקדת בלקוחות ארגוניים וממשלתיים, ומציעה פתרונות מותאמים למגזרים שונים, כולל תקשורת ימית, תעופה ואזורים מרוחקים. בניגוד לחלק מהמתחרים, Eutelsat OneWeb אינה מספקת כיום שירותי אינטרנט ישירות לצרכן. לכן, לא קיים תמחור ספציפי אשר זמין לציבור, והעלויות, ככל הנראה, משתנות בהתאם להסכמים מול כל לקוח ולקוח. צבר ההזמנות המשמעותי של החברה, העומד על כ-4 מיליארד דולר, מצביע על בסיס לקוחות מוסדי משמעותי.
- חברת הלוויינים הקנדית Telesat (TSAT) אשר הוקמה ב-1969, מפעילה צי לוויינים ב-GEO. בתגובה לדרישה ההולכת וגוברת לפס רחב במהירות גבוהה עם זמן שיהוי נמוך, מזה זמן שהחברה מפתחת את Telesat Lightspeed, אשר מפעילה לוויינים במסלול נמוך (LEO). בספטמבר 2024, החברה השיגה מימון של 2.54 מיליארד דולר קנדי מממשלת קנדה ומממשלת קוויבק כדי לתמוך בפריסת הלוויינים ב-LEO. החברה חתמה עם SpaceX על הסכם ל-14 שיגורי הלוויינים שלה ל-LEO ב-2026. התוכנית היא לתחילת שירות ב-2027. עד כה Telesat לא עסקה בלווייני LEO. לא נמסרו מספרים בכל הנוגע לעסקה, אך נאמר כי כל רקטת Falcon 9 תישא עד 18 לוויינים למסלול[5].
שירות ה-Direct to Cell של Starlink
שירות זה הוא פתרון חדשני שמטרתו לספק אפשרות לנהל שיחות סלולריות באמצעות טלפונים סלולריים רגילים, דרך שימוש ברשת הלוויינים של Starlink ב-LEO. שירות זה פותר את בעיית האזורים בהם אין קליטה סלולרית, ללא צורך בחומרה נוספת. החברה משתפת פעולה עם מפעילי רשתות סלולריות כדי לשלב את השירות ברשתות סלולריות קיימות. בשיטה זו, המשתמשים פותרים את בעיית השטחים המתים ללא מעבר לספק אחר.
השירות החדש נמצא כרגע בשלבי פריסה מוקדמים וכבר קיבל בסוף נובמבר אישור מנציבות התקשורת הפדרלית של ארה"ב (ה-FCC) לשימוש בשירות בשיתוף עם T-Mobile[6]. לחברה יש אישור להשתמש בתדרים הסלולריים של T-Mobile עם לוויינים מדור 2, כדי לספק כיסוי משלים מהחלל (SCS), בתנאי שזה לא יפריע לרשתות אחרות. אישור זה מהווה את שיתוף הפעולה הראשון בין מפעיל לוויינים וספק סלולר אשר אושר על ידי ה-FCC למטרת כיסוי סלולרי משלים מהחלל (SCS). האישור שניתן בנובמבר קודם בעקבות אישור זמני שניתן באוקטובר לאספקת שירות זה באזורים שנפגעו מהוריקן הלן.
בשלב ראשון השירות יכלול הודעות טקסט בלבד, עם אפשרות להוסיף יכולות קול ונתונים בעתיד. יש לציין כי הקונסטלציה המלאה של הלוויינים הנדרשת לכיסוי מקיף עדיין לא נפרסה במלואה וכי ה-FCC עדיין שוקל אם לאפשר הגדלה של עוצמת פליטת הרדיו מהלוויינים על מנת לתמוך בשיחות קול ווידאו בזמן אמת[7]. מעבר לכך ובעוד שאבני דרך רגולטוריות משמעותיות הושגו, שירות Direct to Cell עדיין אינו זמין לציבור לשימוש שוטף שכן זמינות זו תלויה בפריסות לווייניות נוספות ובאישורים רגולטוריים.
רקטות Falcon 9, רקטות Falcon Heavy וקפסולות דרגון
כאמור במאמרים הקודמים, הפעילות מכניסה וגם רווחית אך הצמיחה שלה, ככל הנראה, מוגבלת, ורקטות ה-Falcon 9 וה-Falcon Heavy אינן הגורם ש"יזיז את המחט" בפעילות של SpaceX. יחד עם זאת, רקטות אלו אחראיות לשיגורים של לווייני Starlink וגם לשיגורי האדם לחלל שנעשו עד כה ע"י החברה.
ה-Falcon 9 היא רקטה מסחרית רב-שימושית (גובהה 70 מטר ורוחבה 3.7 מטר) אשר משוגרת לחלל באופן תכוף כבר מ-2010 ומטיסה לחלל בני אדם. הרקטה יכולה לשאת מטען במשקל של כ-22.8 טון אל מסלול סובב כדור הארץ. לרקטה יש בוסטר רב שימושי שחוזר לנחות בכדור הארץ לאחר השיגור. יש לציין כי באוגוסט 2024 התרחשה תקלה בנחיתה החוזרת של הבוסטר. בסה"כ עד היום רקטות פלקון 9 שוגרו לחלל 419 פעמים ושיעור ההצלחה של השיגורים עומד על 99.28% (412 שיגורים מוצלחים), הגבוה בהיסטוריית השיגורים לחלל.
ה- Falcon Heavyהיא גרסה גדולה יותר (גובהה 70 מטר ורוחבה 12.2 מטר) של רקטת ה-Falcon 9 (3 בוסטרים ביחד) ולה קיבולת מטען גדולה מאוד (יכולה לשאת ציוד ל-LEO במשקל של 63.8 טון מטרי. היקף הציוד שהרקטה יכולה לשאת יורד ככל שהמרחק שהיא נדרשת לטוס עולה, שכן אז היא צריכה לשאת יותר דלק). לרקטת ה-Falcon Heavy 27 מנועים (המייצרים כוח כמו כ-18 מטוסי 747) ושני בוסטרים אשר הינם שמישים לשימוש חוזר. נכון להיום החברה יודעת להחזיר את שני הבוסטרים הצדדיים של הרקטה כמתוכנן לצורך שימוש חוזר אך אין עדיין הבטחה להצלחה וודאית בהנחתת המאיץ המרכזי בבטחה. בסה"כ רקטת הפלקון Heavy שוגרה לחלל 11 פעמים. רבות מהמשימות של Falcon Heavy משרתות את המשימות של NASA.
שתי הרקטות צפויות להיות מוחלפות ע"י חללית ה-Starship כשזו תהיה מוכנה לשיגורים חופשיים.
נכון לתחילת חודש דצמבר, בשנת 2024 שוגרו 117 שיגורים של Falcon 9 (מתוכם 81 שיגורים שימשו את רשת ה-Starlink) וכן 2 שיגורים של Falcon Heavy.
קפסולות הדרגון של החברה משוגרות באמצעות רקטות ה-Falcon 9 והן נועדו לשיגור בני אדם וציוד לחלל. הן יכולות לשאת עד 7 בני אדם לחלל ולהחזירם לכדור הארץ. מדובר בקפסולה בגובה 8.1 מטר וברוחב של 4 מטר ולה 16 מנועי Draco. ב-2024 קפסולות הדרגון ביצעו למעלה מ-30 משימות הקשורות להבאת טונות של אספקה טרייה לצוות האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינ"ל (ISS) וכן בהבאת ובהחזרת אנשי צוות אל ומהתחנה.
חללית ה-Starship ובוסטר ה-"Super Heavy"
בהמשך למאמרים הקודמים בנושא, ניתן להצביע על כך שחללית ה-Starship היא ככל הנראה המפתח להמשך הצלחת החברה והיא מה שעשוי "להזיז את המחט" בפעילות החברה. זה המשתנה הנעלם הגדול בחברה, בעוד שיתר הפעילויות שלה כבר נמצאות בשלבים שונים של יציבות. חללית זו הינה חזית הטכנולוגיה העולמית והיא המפתח למסעות לירח ולחזון ההתיישבות במאדים. יחד עם שני שלביה, אורכה 121 מטרים ורוחבה 9 מטרים וכולה מיועדת לשימוש חוזר. היא מסוגלת לשאת, מעבר למשקלה ולמשקל הדלק שלה, 150-250 טונות של מטען, מכדור הארץ. אם כל רכיביה חוזרים לכדור הארץ היא תוכל לשאת כ-150 טון ובמידה שלא, היא תוכל לשאת עד 250 טון של ציוד, בכל שיגור. החללית נועדה לשאת לוויינים רחוק יותר ובעלות שולית נמוכה יותר לכל שיגור ביחס לרקטות ה-Falcon 9 המשגרות אותם כיום. היא גם חסכונית לאור העובדה שכל רכיביה כאמור, הינם רב- שימושיים. למעשה, עצם זה שמערכת הטיסה הזו תהיה כולה בעלת יכולת לשימוש חוזר, הופך אותה ל-Holy Grail של תעשיית החלל.
החללית והבוסטר שלה הינם כאמור, כבדים מאוד. ההצבה של חלליות ה-Starship ושל בוסטרי ה-Super Heavy במיקום שלהם מתבצעת באמצעות מערכת מנופים מקורית שפיתחה SpaceX העונה לשם Mechazilla. ה-Mechazilla כבר הצליחה באוקטובר האחרון לתפוס את בוסטר ה-Super Heavy עם חזרתו לאחר השיגור ובהמשך היא צפויה לתפוס גם את החללית עצמה עם חזרתה לכדור הארץ.
החברה אינה מפרסמת כמה כסף כבר הושקע בפיתוח ה-Starship, אך נראה כי עלות פיתוח הפרויקט כולו צפויה להיות לפחות 5 מיליארד דולר וכי עלות כל שיגור הינה כ-100 מיליון דולר (ככל שיותר רכיבים של החללית והבוסטר חוזרים בבטחה לכדור הארץ, עלות השיגור השולית פוחתת).
פרויקט ה-Starlink שמכניס כבר כסף כאמור, אמור להיות זה שמסבסד את העלות הזו, ופחות סבסוד יגיע משיגורי הפלקון 9, לאור העובדה שתעשיית השיגורים כיום הינה תעשייה קטנה יחסית (היקפה העולמי השנתי עומד על כ-5 מיליארד דולר). לדברי אילון מאסק מאוקטובר 2024[8] העלות השולית של כל שיגור של ה-Starship, בעתיד הרחוק יותר, צפויה להיות כ-10 מיליון דולר (זולה משמעותית מעלויות שיגורי הרקטות של NASA). אילון אמר כי "מכיוון ששום חומרה לא תאבד בטיסת Starship, העלויות היחידות יהיו דלק, תחזוקה ושימוש: 10 מיליון דולר או פחות לכל שיגור עבור גרסת Starship עתידית, ובהמשך העלות גם תרד ל-2-3 מיליון דולר[9].
לחללית ה-Starship מגן חום המורכב מאלפי אריחים קרמיים ומצוי על דופן אחת בלבד, אשר אמורה לפנות מטה בעת הכניסה לאטמוספירה. מגן חום זה, אמור להגן עליה מהחום הרב (כ-1,400 מעלות צלזיוס) המצוי בכניסה לאטמוספירה של כדורי לכת שונים. מגן החום הרב פעמי הוא אחד האתגרים המרכזיים איתם מתמודדת SpaceX.
בשיגור הראשון של ה-Starship, אשר בוצע באפריל 2023 ממתקן השיגור של החברה בטקסס, נהרסו מספר מנועים במהלך השיגור, נגרם נזק גדול לתשתיות הקרקע, החללית ובוסטר ה-Super Heavy היו אמורים להתנתק אחרי שלוש דקות של המראה משותפת אך הם לא הצליחו להתנתק והחלו לצנוח. מסיבה זו החברה פוצצה בכוונה את הרקטה מעל למפרץ מקסיקו דקות ספורות לאחר ההמראה. במהלך טיסת המבחן הכוח שנפלט מהבוסטר יצר מכתש ענק מתחת לאזור השיגור, והעיף גושי בטון אשר נפלו בחזרה אל סביבת השיגור.
טיסת המבחן הראשונה של ה-Starship גרמה לחברה להפיק לקחים רבים שתרמו ויצרו שדרוגים הן של הרכיבים שממריאים והן של תשתית הקרקע. לאור תוצאותיה של טיסת המבחן הראשונה, עבור טיסת המבחן השנייה, SpaceX שינתה את תהליך ההיפרדות של החללית מבוסטר ה-Super Heavy לתהליך חדש שבו החללית (החלק העליון) מפעילה את ששת המנועים שלה בעודה מחוברת לבוסטר. בנוסף למערכת ההיפרדות החדשה הותקנה גם מערכת אלקטרונית חדשה של Thrust Vector Control (TVC) עבור מנועי Super Heavy Raptor, בנוסף לחיזוקים ולשיפורים שנעשו לתשתית הקרקע של מתקן השיגור. SpaceX בנתה מערכת המבוססת מים בלחץ גבוה להגנה על משטח השיגור ועל החללית עצמה מפני הכוח העצום של 33 המנועים של הבוסטר.
בנובמבר 2023 בוצע שיגור הניסיון השני של ה-Starship ממתקן השיגור בטקסס, והוא היה מוצלח בהרבה מקודמו. התקלות שחלו בשיגור הראשון לא חזרו על עצמן. לאורך כל החלק הראשון של ההמראה, בו הבוסטר והחללית עדיין מחוברים, כל 33 המנועים של הבוסטר פעלו בהצלחה. לקראת השלב השני, החללית ובוסטר ה-Super Heavy שלה התנתקו בהצלחה, אך לאחר ההתנתקות הבוסטר איבד שליטה ולכן התפוצץ.
חללית ה-Starship המשיכה בשיגור גם לאחר ההתנתקות מהבוסטר באמצעות ששת המנועים שלה, שהחלו לפעול לאחר ההתנתקות מהבוסטר, והגבירה מהירות. החללית הגיעה למהירות של כ-28,000 קמ"ש ולמרחק של כ-150 ק"מ מפני כדור הארץ. בנקודה זו ניתק הקשר עם החללית. את השיגור השני אפשר לסכם בכך שהחברה תיקנה בהצלחה את הבעיות שנתגלו בשיגור הראשון והגיעה רחוק מאי פעם עם חללית מסוג שכזה.
במרץ 2024 בוצע ניסיון השיגור השלישי של ה-Starship ממתקן השיגור בטקסס וגם טיסה זו הוגדרה כהצלחה לאחר שהושלמו בה מספר אבני דרך מרכזיות ולאחר שהייתה מוצלחת מקודמתה. גם בטיסה זו כל מנועי הבוסטר פעלו בהצלחה וגם כאן ההפרדה בין החללית והבוסטר קרתה כמתוכנן. הפעם, החללית נכנסה לנתיב המתוכנן, בגובה של כ-150 ק"מ, ולאחר מכן כיבתה את מנועיה כמתוכנן (בשיגור הקודם החללית התפוצצה לפני שהגיעה לנתיב המתוכנן).
במהלך השיגור בוצעו גם בדיקות של שלוש נקודות שחשובות לחברה והן – 1. הזרמת דלק ממיכל למיכל, אתגר חשוב לשימוש בחללית לתדלוק חלליות אחרות; 2. פתיחת של דלת תא המטען (זו הייתה מרותכת בניסויים הקודמים), דבר שיאפשר להציב לוויינים במקומם ולבצע פעולות בחלל; ו-3. הפעלה מחדש של מנועי החללית לאחר כיבויים.
לאחר כניסת החללית לאטמוספרה ולאור החום ששרר, נותק הקשר איתה כצפוי, אך הקשר לא חודש מאוחר יותר, לאחר ההתקררות שהייתה אמורה להתרחש, ולמעשה הקשר עמה אבד. החללית נשרפה והתפוצצה באוויר לאחר שהצד שאינו מכוסה במגן חום התלהט יתר על המידה (היא הייתה מיועדת להתרסק בים).
ביוני 2024 בוצע ניסיון השיגור הרביעי של ה-Starship ממתקן השיגור בטקסס וזו הוגדרה כהצלחה גדולה שכן חלה התקדמות משמעותית לאור הצלחת כניסתה של החללית בחזרה לאטמוספירה וזאת למרות שאחד מ-33 מנועי בוסטר ה-Super Heavy לא פעלו כנדרש. ההיפרדות של החללית מהבוסר התרחשה כמתוכנן (בהפרדה חמה, כלומר כשמנועי החללית נדלקים לפני שהחללית נפרדת מהבוסטר) ולהבדיל מהשיגורים הקודמים – הבוסטר הצליח לנחות במפרץ מקסיקו כמתוכנן, בנחיתה אנכית, והחללית, הפעם, בניגוד לטיסה הקודמת, לא הסתחררה, מגני החום שלה היו מצויים בתחתית, והיא הצליחה לחזור אל כדור הארץ ולהתגבר על החום הכבד בכניסה לאטמוספירה. בעת חזרת החללית, אחד מארבעת מדפי החללית נמס והתפרק. למרות זאת, החללית הצליחה להגיע אל פני הים כמעט בשלמותה והיא גם עברה למצב אנכי לפני הגעתה לים.
באוקטובר 2024 בוצע ניסיון השיגור החמישי של ה-Starship ממתקן השיגור בטקסס וגם בשיגור זה נרשמו הצלחות מרשימות שכן, קודם כל, נרשמה הצלחה בניסיון הראשון של מערכת המנופים המכונה "Mechazilla", אשר ממוקמת בטקסס, לתפוס את בוסטר ה-Super Heavy, עם חזרתו. לאחר שחזר בנפילה חופשית מגובה של כ-96 ק"מ, הפעיל את מנועיו בגובה נמוך יחסית, התייצב אנכית וביצע את הנחיתה כמתוכנן. הנחיתה ב-Mechazilla, שלא כמו נחיתות הבוסטר של טילי הפלקון 9, מאפשרת פחות נזק לבוסטר והוזלה מקסימלית של רעיון השימוש החוזר. בטיסה זו כל 33 מנועי הבוסטר פעלו כנדרש וההיפרדות של החללית מהבוסטר התרחשה כמתוכנן אף היא. מעבר לכך, נרשמה הצלחה נוספת שכן גם בניסוי זה החללית הצליחה לחדור לאטמוספירה והפעם ללא בעיה גדולה במגן החום ולאחר מכן נחתה כמתוכנן בים.
בנובמבר 2024 בוצע ניסיון השיגור השישי של ה-Starship ממתקן השיגור בטקסס וזוהי מעט אכזבה שכן החברה לא חזרה על תפיסת הבוסטר באמצעות מערכת ה-Mechazilla עקב בעיות שנתגלו במערכת עצמה. כל 33 מנועי הבוסטר פעלו כנדרש, ההיפרדות החמה שוב התרחשה כמתוכנן, וההתקדמות בניסוי זה הייתה שאחד ממנועי החללית הופעל מחדש בהצלחה בחלל באופן יזום. החללית שוב הצליחה לחדור לאטמוספירה באופן מצוין וזאת למרות שהוקטן מגן החום שלה וכן הצליחה לנחות כמתוכנן בים, למרות השינוי במגן החום.
במשימת החלל הראשונה אותה תבצע ה-Starship (מעבר לשיגורים הניסיוניים למסלול היקפי בכדור הארץ), היא אמורה להגיע לירח ולהקיף אותו. במקור, המשימה הזו הייתה צפויה להתרחש ב-2023, אך לאור האמור לעיל, נראה, בשלב זה, שהיא תידחה לפחות ל-2026.
