איסלנד היא אחת המדינות היפות והמעניינות באירופה. זוהי מדינת אי קטנה השוכנת בצפון האוקיינוס האטלנטי, בין נורבגיה וסקוטלנד לגרינלנד, על הרכס האמצע-אטלנטי, בין צפון אמריקה לאירופה. שטחה אמנם גדול פי 5 ממדינת ישראל, אולם חיים בה רק כ-380,000 איש, פחות מאוכלוסיית תל-אביב, מה שהופך אותה לאחת המדינות הכי פחות מאוכלסות באירופה. איסלנד נחשבת לדמוקרטיה הפרלמנטרית העתיקה בעולם, כאשר הפרלמנט המקומי נוסד לפני יותר מאלף שנים, בשנת 930 לספירה. בשנת 2021, הפך לפרלמנט האירופי הראשון שבו רוב נשי. תושביה מדברים בשפה האיסלנדית, שפה צפון גרמאנית שכמעט ולא השתנתה מאז המאה ה-13. איסלנד ממוקמת על קרע בין הלוחות הטקטוניים, מה שמוביל לפעילות גאולוגית עניפה, הכוללת התפרצויות געשיות תכופות, גייזרים ועוד. זאת, לצד נהרות רבים וקרחונים המכסים 11% משטחה. כל אלה יחדיו, יוצרים יחדיו גם נוף מרהיב, וגם את האפשרות להפיק כמעט 100% מהאנרגיה מאמצעים מתחדשים, דבר שבו מתהדרת איסלנד לצד מספר מצומצם ביותר של מדינות, וכן דבר מעניין בפני עצמו, שניתן להקדיש גם לו מאמר שלם, אך לא הפעם.
כיום, כלכלתה של איסלנד נתפסת ומדורגת כאחת הכלכלות העשירות ביותר במערב. התמ"ג לנפש שלה, שנאמד ע"י קרן המטבע העולמית בכ-78,840$ לנפש[הערה] ממוקם ע"פ הבנק העולמי במקום ה-13 בגובהו בעולם[הערה], זוהי אחת הכלכלות הצומחות ביותר ב-OECD, ברקע לתיירות זרה וביקוש מקומי חזקים. שוק העבודה הינו הדוק, כאשר שיעור האבטלה עומד על 3.45% בלבד, ומתאפיין בעליות שכר גבוהות, לצד כלכלה שוויונית, אשר תורמים לרמת החיים ורמת הפיתוח הגבוהה של המדינה[הערה], ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, איסלנד מדורגת במקום הרביעי בגובהו בעולם.
אלא שלפני פחות משני עשורים בודדים, בסמוך למשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, איסלנד חוותה את אחד המשברים הכלכליים הגדולים ביותר שנודעו ביחס לגודל כלכלתה. בימינו, כאשר גם ישראל שלנו ניצבת בפני אתגרים כלכליים לא מבוטלים, מעניין להביט אל עבר מדינות שצלחו תקופות כלכליות מורכבות, ונדמה שמעטים המקרים שמעניינים יותר בהקשר זה, מאשר סיפורה של איסלנד לאחר המשבר הכלכלי הגדול.
בימים שלאחר פשיטת הרגל של ליהמן ברדרס בשנת 2008, המשבר הפיננסי הגיע לאיסלנד, והביא לאחת מהקריסות הבנקאיות הגדולות בהיסטוריה ביחס לגודל הכלכלה של איסלנד. לאיסלנד היה את מגזר הבנקאות הגדול ביותר בהשוואה לתמ"ג של כל מדינה, וכל שלושת הבנקים הבינלאומיים הגדולים שלה הגיעו לכשל בו-זמנית. זו הייתה הקריסה הבנקאית המערכתית הגדולה ביותר שחוותה מדינה כלשהי בהתחשב בגודל הכלכלה שלה, שניצבה בפני איום קיומי. יחד עם זאת, התגובה של איסלנד יצרה בסופו של דבר סיפור הצלחה של מדיניות - באמצעות ניהול משברים כלכלי מאוזן, הקריסה הפיננסית שהייתה גרועה מהקריסה של גוש האירו שגם נפגע קשה, לא תורגמה למיתון מתמשך עם השלכות חברתיות קשות כפי שניתן לראות בדרום אירופה.
כמה מילים על הכלכלה האיסלנדית בתקופת טרום המשבר - שגשוגה הכלכלי של איסלנד החל בשלהי שנות התשעים, עם יישומן של רפורמות כלכליות במדינה, על רקע החדרת מדיניות של שוק חופשי, ובמשך עשר שנים היה שיעור הצמיחה הכלכלית באיסלנד מן המהירים באירופה. טרם המשבר, נהנתה איסלנד מפריחה חסרת תקדים, שמקורה בהתרחבות מגזר הבנקאות שלה, בעקבות דה-רגולציה, ליברליזציה והפרטה. זה החל כאשר איסלנד הצטרפה לשוק הפנימי של האיחוד האירופי ב-1993 (ה-EEA), והתעשייה הפיננסית נפתחה להון בינלאומי וחדשנות. במשך עשר שנים היה שיעור הצמיחה הכלכלית באיסלנד מן המהירים באירופה. לקיחת סיכונים הוקלה באמצעות הלוואות לחו"ל בריביות נמוכות. הקרונה נהנתה מהתחזקות, שהובילה לכך שהחוב היה שווה פחות במונחי המטבע המקומי. במקביל, שיעור המס הופחת לאחד מהנמוכים באירופה. הצמיחה הואצה אף יותר בשנת 2003, כאשר שניים מהבנקים הגדולים הופרטו. ה-EEA העניק לבנקים האיסלנדיים חופש פעולה ואפשרות לפתוח סניפים בכל מקום באיחוד. ממדינה חזקה עם בקרת הון המגנה על מטבע חלש ובעלות ציבורית נרחבת, הפכה איסלנד תוך פחות מעשור למדינה הפתוחה במלואה לזרימת הון חופשי.
עד קיץ 2008, שלושת ה"בנקים הוויקינגים" - גליטניר, קאופטינג ולנדסבנקי - צברו נכסים וחובות זרים שלחלוטין אינם פרופורציונליים למשאבים הכלכליים והפיננסיים של איסלנד. מאזני שלושת הבנקים האיסלנדיים עלו לכדי פי 10 מהתמ"ג של המדינה - יחס בלתי נתפס, המאותת על היעדר רגולציה פיננסית משמעותית. הם צמחו במהרה, ותוך שנתיים, סך האשראי שנטלו גדל במאות אחוזים, מכ-6 ל-כ-42 מיליארד אירו. הליך ההפרטה של הבנקים, שבתחילה אמור היה להיות מבוקר ותקין, הפסיק להיות כזה, כאשר במסגרת ההפרטה הותר לשתי קבוצות חזקות של משקיעים פרטיים, שהיו קרובים לשלטון, להגיע לשליטה ניכרת בבנקים. הבנקים הלוו סכומי כסף ניכרים לבעליהם, ויצרו בסיס הון כוזב על ידי הסדרי בעלות צולבים.
הבנקים האיסלנדיים ביצעו השקעות רבות באירופה, בעיקר בבריטניה ובדנמרק. בין השאר הם רכשו בבריטניה רשתות חנויות אופנה ומזון, חברות ברוקרים ואף את קבוצת הכדורגל וסטהאם יונייטד, תוך שהם לווים לצורך כך כספים, בזכות הריבית הגבוהה שהציעו, ונכנסים כאמור לחובות כבדים. עקב מדיניות זו הגיע היקף החוב החיצוני של איסלנד בשנת 2008 לסך של 97 מיליארד דולר, פי חמישה מן התוצר המקומי הגולמי. באותה שעה הסתכמו יתרות מטבע החוץ של הבנק המרכזי של איסלנד ב-2.5 מיליארד אירו בלבד. זרימת הכספים לבנקים האיסלנדיים, על רקע הריבית הגבוהה שהציעו לחוסכים, בצירוף אינפלציה גבוהה יחסית, בשיעור של 6.8% בשנת 2006 ו-5% בשנת 2007, הביאו קרנות ואנשי כספים בריטיים להשקיע בכתר האיסלנדי, תוך שהם נוטלים לצורך כך הלוואות במדינות שבהן הריבית נמוכה, כגון יפן. נראה היה שהמערכת משגשגת, והיא זכתה לשבחים רבים ואמון בינלאומי ניכר.
מודל הצמיחה של איסלנד שכפל במובנים רבים את המודל של ארה"ב. הוא כלל את הגדלת המינוף ע"י הלוואות חיצוניות (ולא פיקדונות), וכן נטילת הלוואות לטווח קצר בריביות נמוכות שבהן השתמשו כדי לקנות נכסים לטווח ארוך יותר, בסיכון גבוה יותר ובתשואה גבוהה יותר, שלימים התברר שנקנו במחירים מופקעים. כאשר המלווים לזמן קצר מפסיקים את גלגול ההלוואות, ובמקביל מגיע ציבור לפדות את כספו מהבנק, נכנסת המערכת לסחרור. כאשר סימני משבר החלו להפציע, במה שהיה מעין משבר מקדים, בשנת 2007, הגיבו הבנקים הגדולים בפתיחת סניפי בנק אינטרנטי במדינות חזקות באיחוד שהציעו פיקדונות רגישים לריבית בתנאים אטרקטיביים, וכן בפתיחת חברות בנות במדינות איחוד שונות הכפופות לכללי הון שונים, ונהנות מביטוח פיקדונות ממשלתי באותן מדינות.
בסוף 2008, איסלנד עמדה על פי תהום, כשבועת הצמיחה של שנות ה-2000 התפוצצה, והאמון נעלם. הגישה למימון לטווח קצר יבשה לחלוטין לאחר נפילת ליהמן, ומצוקת האשראי הפכה לפאניקה מוחלטת. כשהבנקים קרסו והאשראי יבש, הקרונה האיסלנדית איבדה כ-50% מערכה. הדבר השפיע על משקי בית, חברות וכן על המגזר הציבורי, שלוו במטבע חוץ בזמנים של קרונה חזקה ושיעורי ריבית זרה נמוכים יותר. אפקט הדומינו גרם לשוק המניות של איסלנד לצלול ב-90%, איגרות החוב הקונצרניות צנחו, ואיגרות החוב של חברות אחזקה הפכו חסרות ערך. כשהמשבר חשף את השחיתות והנפוטיזם של האליטה הפיננסית, נוצרה תסיסה פוליטית חמורה. האזרחים יצאו החוצה, במה שלימים כונה "מהפכת הסירים והמחבתות", ותוך 4 חודשים הוחלפה הממשלה לממשלה השמאלנית הראשונה אי פעם באיסלנד. במקביל, ראש הממשלה לשעבר ונגיד הבנק המרכזי באותה עת, דיוויד אודסון, הודח מתפקידו. כאשר האמון העולמי התפוגג, קרסו הבנקים הללו לתוך עצמם. מערכת התשלומים האיסלנדית נעצרה. תגובת הרשויות הבריטיות וההולנדיות רק החמירה את המצב.
על אף כל אלה, איסלנד הצליחה להימנע מאסון כלכלי ואי שקט חברתי, באמצעות שיתוף פעולה, מדיניות ולכידות בין שחקני מפתח. כנגד רוב הסיכויים, תגובת המדיניות של איסלנד, יחד עם כמה אירועים מקריים, הובילו לחזרה לצמיחה תוך פחות מ-3 שנים. עד לשנת 2017 האבטלה חזרה מתחת ל-3%, בעוד התמ"ג הגיע ל-15% מעל השיא שלו ב-2007, על אף הצניחות הדרמטית של 2008-2010, הגיע שיעור הצמיחה לשיעור דומה לזה של ארה"ב ואף עקף את זה של האיחוד האירופי. בשיא המשבר, התפוקה התכווצה ב-10% לנפש, הצריכה ירדה ב-22%, והאבטלה עלתה מ-2.3% לכמעט 8%. אולם מספר שנים אחר כך, בשנת 2011, איסלנד כבר צמחה שוב, ועד 2016 התפוקה לנפש התאוששה לרמות שלפני המשבר. מדינות אחרות, כגון יוון וספרד, סבלו מהיקף נזק כספי קטן יותר, אך ההשפעות הכלכליות האמיתיות היו חמורות יותר ומתמשכות יותר. ההפסד הכולל של יוון בתוצר לנפש משיא לשפל היה 26.3 אחוזים, נדרשו לה שש שנים כדי להגיע לתחתית הגרף, ו-15 שנים לחזור לרמות שלפני המשבר. גם בספרד לקח פרק זמן דומה להגיע לתחתית, ולאחריו נדרשו 11 שנים להתאוששות. נתון חיובי שממנו נהנתה איסלנד, הוא היעדר הפגיעה הנמשכת בשיעורי האבטלה, וזאת בניגוד למדינות דרום אירופיות אחרות. ברקע לכך היו העובדה שהם מראש לא הגיעו לרמות הנמוכות של מקבילותיה, וכן הפיחות החד בערך הקרונה, שהוביל לצמיחה מהירה בייצוא המסורתי ובתיירות.
עם פרוץ המשבר והבנת גודל השבר, עמדה ממשלת איסלנד בפני אתגר עצום. היא נאלצה להתמודד עם משבר פיננסי ומשבר בשערי החליפין של המטבע שלה, בו זמנית. זאת, במקביל לנזקים הנלווים העצומים ואובדן האמון מהמערכת הבינלאומית, כמו גם מצד הציבור במערכת הפוליטית הפנימית. איסלנד היא אי שתלוי מאוד בייבוא, ואובדן האמון ביכולתה לממן את רכישותיה, יצר איום על המשך הגעתם של מוצרי יסוד למדינה. היה צורך מהותי לייצב את הקרונה, שממנה רצו איסלנדים ומשקיעים זרים רבים לברוח. המצב היה כה חמור, שבריטניה, שלה הייתה איסלנד חייבת סכומים מהותיים ואשר הבינה שאלה לא עתידים להיפרע, הכניסה את איסלנד לפקודת הטרור, לצד אירגוני הטרור המובילים בעולם באותה עת. טרם המשבר, עלתה הקרונה לאור פערי ריביות, אשר הובילו לכניסת כסף רב לאיסלנד, שבתורו הוביל לאינפלציה, שבתורה הובילה להעלאות ריבית, מה שגרר עוד כסף פנימה והמשיך לתרום לייסוף הקרונה. הספירלה הזו נעצרה בשנת 2008, באופן חד ביותר. על אף בקרות הון שונות, הקרונה נחתכה בחמישים אחוז בתוך מספר ימים. ירידה זו גררה עלייה ניכרת באינפלציה, וחובות משקי הבית שהיו צמודים תפחו גם הם. המערכת הבנקאית נאלצה להתמודד מול נושים רבים מבחוץ ומול הצורך לספק שירותים פיננסיים לאזרחי המדינה. לממשלה לא הייתה אפילו את היכולת התאורטית להציל את הבנקים עם מאזניהם שתפחו לממדים אדירים.
התמה הראשונה והעיקרית: תמיכה בבנקאות המקומית על חשבון הנושים הבינלאומיים. באוקטובר 2008 העבירה ממשלת איסלנד חוק הנותן עדיפות לנושים שהפקידו פקדונות על פני נושי אגרות החוב, ונתנה כוח רגולטורי עצום לגופים המפקחים על המערכת הבנקאית. במקום לאגד את ה"נכסים הרעילים" לישות אחת ולטפל בה בנפרד, כפי שנהוג במשברים בנקאיים על פי רוב, נוצר הסדר של נושים מקומיים אל מול נושים זרים. בנקים מקומיים חדשים הוצאו/נוצרו מתוך הבנקים הגדולים, ונכסים והתחייבויות זרות נותרו בבנקים הגדולים. הבנקים האיסלנדיים, שהיו חייבים לנושיהם כ-85 מיליארד אירו, פוצלו ליחידות מקומיות, בנקים חדשים שאפשרו למערכת הפיננסית להמשיך להתנהל, ואילו ההתחייבויות החיצוניות שלהם, בבריטניה ובסקנדינביה, נשארו במסגרת הבנקים המקוריים פושטי הרגל. ביולי 2009 ממשלת איסלנד הודיעה על הזרמה של 1.5 מיליארד אירו למגזר הבנקאות, וחשפה עסקה להעברת השליטה על שניים מהבנקים החדשים שהקימה במדינה לנושים זרים.
הבנקים המקומיים קיבלו לידיהם את מלוא הפעילות המקומית של הבנקים הגדולים, כאשר כלל הפיקדונות האיסלנדיים הובטחו על ידי הממשלה. פעולה זו התאפשרה משום שהפקדונות היו נקובי קרונה, שהייתה בשליטת הממשלה. הנכסים שנמכרו לבנקים המקומיים, נמכרו לפי שווי השוק המשוער החדש שלהם, המושפע מהמשבר, אשר תורגם להנחה של 60 אחוז. למרות זאת התחייבויות הבנקים החדשים עלו על נכסיהם, מה שהעלה צורך בהזרמת הון נוספת. לצורך כך השתמשו הבנקים החדשים בנכסים שנותרו בבנקים הישנים, אשר הוזרמו לבנקים החדשים כנגד מתן חלק בבעלות על הבנקים לאותם נושים. הממשלה סיפקה הון והלוואות נדחות ולקחה בעלות חלקית על הבנקים החדשים, באופן פרופורציונאלי למימון העמידה. כך, ביום ה-29 בספטמבר 2008 הולאם בנק גליטניר, השלישי בגודלו במדינה, כאשר 75% ממניותיו נרכשו על ידי המדינה במחיר של 600 מיליון אירו. ב-7 באוקטובר 2008 הולאם בנק לנדסבנקי, הבנק השני בגודלו באיסלנד, וב-9 באוקטובר 2008 הולאם הבנק הגדול במדינה, בנק קאופתינג, לאחר שכל מועצת המנהלים שלו התפטרה ולאחר שממשלת בריטניה תפסה שליטה על פעולות הבנק בבריטניה. תוצאה חשובה של כל המהלכים הללו הייתה שהפעילות המקומית של מערכת הבנקאות האיסלנדית מעולם לא הופסקה.
הרכיב השלישי במתכון ההצלה: עסקה עם קרן המטבע הבינלאומית. במקביל להכנסת בקרות הון להגנה על המטבע, והמהלך להפרדת הבנקים המקומיים מהבנקים הבינלאומיים תוך הפיכת הנושים ל"שותפים" להפסדים, נוספה לתמונה גם עסקה עם קרן המטבע הבינלאומית, שהתרחשה בחודש נובמבר, כאשר הממשל הקודם טרם הוחלף. במסגרת הסכם זה, הוזרמו 4.4 מיליארד דולר, שמתוכם 2.1 מהקרן עצמה והיתר מהלוואות בילטרליות ממדינות נורדיות ומפולין. מבנה התמיכה מקרן המטבע, נחשב בפי רבים כפרמטר החשוב ביותר מאחורי ההתאוששות המהירה. זאת, תודות למספר מאפיינים בולטים שלו:
ראשית, היעדר התניות במובן הרחב. להבדיל מתוכניות רבות של קרן המטבע, הדורשות רפורמות רחבות, שלעיתים נתפסות בידי המקומיים כלא רלוונטיות, במקרה זה לא נדרשו כאלה, מה שהוביל לשיתוף פעולה הדוק מצד הממשלה האיסלנדית;
שנית, חיזוק יישומן של הגבלות על הוצאת מט"ח מהמדינה. צעד זה היה לא שגרתי עבור קרן המטבע באותה עת, ועורר שאלות רבות. יישומו, סייע לבסוף להימנע מהאלטרנטיבה לשמירה על המטבע, שהיא על פי רוב העלאה חדה של שערי הריבית, שעשויה הייתה להקשות על התאוששות הכלכלה הריאלית במדינה;
שלישית, הסובלנות שגילתה קרן המטבע כלפי התמיכה הממשלתית בבנקים המקומיים והיעדר תמיכתה בבנקים הגדולים שנותרו עם הנכסים הבינלאומיים. סובלנות זו, בצירוף ההגבלות על העברת מט"ח, נתנו מרווח נשימה להתאוששות. כמובן, שזה בא עם מחיר של משברים דיפלומטיים חריפים, שהובילו מדינות כגון בריטניה והולנד, שהיו חשופות מאוד לפעולות הבנקים האיסלנדיים, לכלול את איסלנד ברשימת גורמי הטרור. במרוצת הדרך, השתפרו פני הדברים. בדצמבר 2010 ממשלות בריטניה ואיסלנד הגיעו להסכם בנוגע להחזר הלוואה בסך 2.3 מיליארד ליש"ט שמשרד האוצר הבריטי העניק לאיסלנד בזמן המשבר, בינואר 2013 פסק בית המשפט האירופי לסחר חופשי לטובת איסלנד, ובשנת 2016, התהליך הסתיים, כאשר מחירי הנכסים התאוששו ומרבית החובות שולמו במלואם, מה שסימן באופן סופי את התאוששות הכלכלה;
רביעית, הקניית זמן. ממשלת איסלנד קיבלה את האפשרות להמתין שנה שלמה לפי יישום של קיצוצים תקציביים. במהלך זמן זה, דמי האבטלה ותמיכות נוספות המשיכו לזרום לאוכלוסייה ופעלו כ"מייצבים" טבעיים. רק ביוני 2009 החלו איזונים תקציביים. זהו מהלך חריג יחסית לתכניות של קרן המטבע, שנבע בין היתר מהאמון בין הצדדים, וכן מהעובדה שההתנהלות הפיננסית הציבורית של המדינה טרם המשבר הייתה מאוזנת (להבדיל למשל מיוון). במסגרת השינויים התקציביים שאפה הממשלה להקטין את שיעור החוב, להגן על רשת הביטחון הסוציאלית, וליצור חלוקת משאבים מאוזנת יותר. הרעיון היה להגן ככל הניתן על כוח הרכישה של הציבור הרחב. התכנית כללה קיצוץ בהוצאות הממשלה, העלאות מיסים, קיטון בשירותים שלווה בהגדלת תמיכה ישירה במשקי בית נזקקים, העברת נטל המס מאוכלוסיות חלשות לחזקות וחיזוק התמיכה באוכלוסיות חלשות תוך הקטנת התמיכה באוכלוסיות חזקות. בנוסף, אפשרה הממשלה פגיעה מסוימת גם בקרנות הפנסיה.
איסלנד הצליחה לייצר התאוששות מהירה וחזקה במונחים של צמיחה, תעסוקה, עודף בחשבון השוטף וחלוקת העושר. הפרמטר המהותי ביותר היה שיעור האבטלה שהתאושש במהירות והגיע לשיעור של 3% בלבד בשנת 2016. הקרונה הזולה תמכה מאוד בייצוא, בעיקר של דיג, וכן בתיירות. לתיירות תרמה גם התפרצות הר הגעש באיסלנד בשנת 2010, שאותה ידעה הממשלה למנף בתבונה. עד לשנת 2016 תיירות היוותה 40% מסך הייצוא, וההערכה הינה שכשליש מהאוכלוסייה עברו מבנייה ופיננסים לעסוק בתיירות. תוך כדי המשבר, התחלפה הממשלה לראשונה בתולדות המדינה לממשלה שמאלנית, בראשות אישה שהינה גם חברת הקהילה הגאה. רבים מראשי הבנקים הגדולים נאסרו. במרוצת הדרך הממשלה הצליחה להחזיר את אמון הציבור במוסדותיה, ומאוחר יותר גם חזר האמון ממדינות חזקות שבתחילת הדרך נקטו, במידה רבה של צדק, במהלכים אגרסיביים כלפיה.
מה נוכל ללמוד מסיפור מעורר השראה זה על התאוששותה של איסלנד? האמת, שלא מעט. ראשית, בהסתכלות לתקופה שטרם המשבר - ישנה כאן תזכורת לכך שמינוף יתר בלתי מרוסן, לצד הסרה טוטאלית של הפיקוח, הם כנראה לא מתכון טוב לכלכלה בריאה. ברמת הטיפול במשבר ניתן בראש ובראשונה לקבל תזכורת, שגם מהמשברים החריפים ביותר ניתן להתאושש באמצעות יישום של מדיניות מוצלחת, השבת האמון בגופים הציבוריים והתנהלות החלטית ושקופה. ברמה הכלכלית ניתן לציין כי ההתאוששות המוצלחת של איסלנד מדגימה שתכנית התאוששות טובה מצריכה צמצום וקיצוצים חלקיים ולא בהכרח תכנית צנע "על מלא". בעוד שבמדינות אחרות תכניות ההתאוששות היו בגוון ניאו-ליברלי, תכנית זו של איסלנד הייתה בגוון קיינסיאני. להבדיל ממדינות דרום אירופיות שהיו כפופות לאירו, ובהן יושמו תכניות הבראה קשות שכללו קיצוצים רבים בכלכלה ומעט תספורות, איסלנד נהנתה ממרחב פעולה שבו היא אפשרה לקרונה לצנוח אולם שמה מגבלות על הוצאת כספים מהמדינה, מחקה חובות רבים של נושים חיצוניים אולם נתנה להם גם פיצוי עתידי, ואפשרה המשך של תמיכה באוכלוסייה תוך צמצום צעדים הפוגעים בצמיחה עתידית. נראה ששילובם של אלה, עובד טוב יותר מאשר תוכניות צמצום וצנע דרמטיות כפי שיושמו במדינות אחרות.
