סקירת המשך בנושא ESG

• קונפליקט בלתי נמנע - התחשבות בנושאים קיימותיים (ESG, SRI וכו') כגון שיקולים הקשורים באיכות הסביבה ושיקולים חברתיים שונים, מעלה בראש ובראשונה את השאלה – מה קורה כאשר יש קונפליקט בין שיקולים מעין אלה לבין השאת רווחי החברה? למשל, מה קורה כאשר אלטרנטיבה פחות מזהמת או נניח עבור חברת מזון – אלטרנטיבה יותר בריאה, שאלו הן אלטרנטיבות קיימותיות שמיטיבות עם בעלי העניין השונים, הן יקרות יותר, ולכן באות על חשבון הקטנת הרווח?

• שאלה זו מחדדת את ההבחנה שבין בעלי המניות (Stock Holders) לבין בעלי העניין (Stake Holders) – עניינו של מי צריך להיות בראש מעייני החברה? את מי בעצם באה החברה לשרת – את בעלי המניות או בעלי העניין באופן רחב?

• קצת הגדרות:

• בעלי המניות הם אנשים מהציבור שמחזיקים, כל אחד, חלק מהונה העצמי של החברה שרכשו בשוק הראשוני (הנפקה) או המשני (בבורסה). בעלי המניות מגדילים את הונם ע"י קבלת דיבידנדים או עליית ערך של מניות החברה בה הם מחזיקים, כתוצאה מעליית רווחיה הקיימים או הצפויים. כמובן, שכאשר החברה מפסידה האפקט על בעלי המניות הוא הפוך.

•  בעלי העניין הם אנשים שיש להם עניין רחב יותר בחברה, באופן ישיר או באופן עקיף, כמו למשל: עובדים, לקוחות, ספקים, נותני אשראי וכיו"ב. מי שמושפע ממה שקורה בחברה, הם כל בעלי העניין של החברה. לפי שיטות מסויימות (כגון CSR[1] ), הציבור כולו נחשב כבעל עניין בחברה.
  o מכאן ניתן להבין כי כל בעלי המניות הם חלק מבעלי העניין, אך לא כל בעלי העניין הם בעלי מניות (שכן קבוצה זו כוללת ציבור הרבה יותר רחב ומגוון)[2] .

• רקע היסטורי לתיעדוף בין הגישות: הגישה הקיימותית לא הייתה זרה לחלוטין לשיח בתחילת המאה הקודמת. כך למשל, בשנת 1914, אל מול חבורת מנהלים משתוממים, העלה הנרי פורד את שכר המינימום של עובדיו מ-2.5 דולר ל-5 דולר[3] . כשנשאל על המהלך ענה ש:"אם ליבו של מטאטא הרצפות יהיה בעבודתו, הוא יאסוף חלקים קטנים במקום לטאטא אותם, ויחסוך לנו יותר מ-5 דולר ביום", ולאחר מכן הוסיף ש"העובד של חברה צריך להיות גם הלקוח הכי טוב שלה". הנרי פורד חשש מהחזרתיות והשחיקה האדירה בעבודה בקו הייצור, וידע שתמריץ כספי הולם יוכל לשפר את המצב. המהלך הזה צבר הצלחה אדירה – תוך שנה מכרה החברה 501,000 מכוניות במקום 308,000, ובתוך 6 שנים, מכרה מיליון מכוניות. בהמשך, העלה הנרי פורד את השכר בדולר נוסף. דוגמא נוספת היא חברות כגון  Standard Oil, U.S. Steel, AT&T, Eastman Kodak, Goodyear, General Electric, שהציעו תוכניות פנסיה בין 1930 ל -1970, הרבה לפני שהדבר היה חובה חוקית[4] . כך הדבר גם לגבי תרומות לקהילה. החברות האלה עשו את זה כי הן קיוו לשמר את כוח האדם (לעיתים לכל החיים), לשפר את הייצור וליצור חברה טובה יותר.

הדברים החלו להתהפך באיזור שנת 1970, כאשר גישת ה- managerialismהרואה בעסקים וחברות את אבני היסוד של החברה, וגישת הכלכלן המוערך מילטון פרידמן שאמר ש"חובתה החברתית האחת והיחידה של חברה עסקית היא להגדיל את רווחיהם [של בעלי המניות]", עלו לראש הפירמידה. מאז ועד השנים האחרונות זהו הטון העיקרי ביחס לשאלות – את מי משרתת החברה ומהי מטרתה. התשובה היא: היא משרתת את בעלי המניות ומטרתה המשמעותית ביותר היא הגדלת רווחיה.

• מפנה מתחולל בגישה: בעשור האחרון חל מפנה בולט מאוד בגישה הזו, שבמסגרתו ישנה תזוזה בולטת מהעליונות של בעלי המניות, להתחשבות גם בבעלי העניין השונים:

•  עקרונות ה-PRI של האו"ם: בשנת 2006 פרסם האו"ם מסמך עקרונות להשקעה אחראית, המציעה כלים יישומיים לשילוב נושאי סביבה, חברה ושלטון תאגידי לפרקטיקות השקעה. המשבר הכלכלי בשנת 2008 הוביל לגידול חד בהיקף מנהלי ההשקעות שחתמו על המסמך. נכון להיום חתומים על המסמך מעל 2,500 מנהלי נכסים, המנהלים מעל 85 טריליון דולר. 
•  פרסום מדריך על ידי משרד העבודה האמריקאי (US department of labor) שמפרש את חובת הנאמנות של מנהלי הנכסים ככוללת גם התייחסות להיבטי ESG[5] .
• הצטברות מחקרים המצביעים על קשר חיובי בין השקעות ESG לתשואות עודפות
•  רפורמות פוסט 2008 – המשבר, שחידד את הבעייתיות בתאוות הבצע של חלק מן החברות וקבלת החלטות לזמן קצר, הוביל לחקיקה כגון חוק Dodd-Frank משנת 2010, שבאה לשפר את מעורבות חברי הדירקטוריון ואת מימוש חובת הנאמנות שחלה עליהם כלפי בעלי המניות. 
•  ועידת שינוי האקלים של פריז – שדחפה להפסיק עם הקו של "עסקים כרגיל" בכל הנוגע להיבטי סביבה, כמו גם הנחיות שפורסמו על ידי רשות נירות הערך האמריקאית בנושאי גילוי ביחס לשינוי האקלים.
•  תנועות לאומיות אמריקאיות לתשלום שכר הוגן וביטול אי השוויון – מחאות כגון "Say-on-pay" בעניין הגבלת שכר הבכירים או "Fight for 15" להעלאת שכר העובדים הזוטרים (ספציפית בתעשיית המזון המהיר), שדחפו בעלי מניות, חברות ושרשראות ערך שונות לאמץ סטנדרט גבוה יותר בתחום יחסי עובד מעביד.

• הכלכלן מילטון פרידמן מתהפך בקברו? דרמה מתחוללת באוגוסט 2019, כאשר מנכ"לי החברות האמריקאיות הגדולות מגדירים מחדש את מטרת העסקים: בחודש זה, חלה תנועה משמעותית נוספת, כאשר פורום ה-BUSINESS ROUNDTABLE, שבו נכללים מנכ"לי החברות הגדולות ביותר בארה"ב (הכולל את המנכ"לים של אפל, פפסי ווולמארט), חברות המייצרות יחדיו הכנסות של 7 טריליון דולר, מעסיקות 15 מיליון עובדים ומשקיעות כל שנה 147 מיליארד דולר במחקר ופיתוח, הוציא את ה- "PURPOSE STATEMENT"בעניין מטרתה של החברה, ולפיה: כל בעל עניין הוא משמעותי, והחברות מחוייבות להפיק ערך עבור כל אחד מהם, להצלחת העתיד העסקי של החברה, הקהילות והמדינה. ג'יימי דאימון, מנכ"ל JPMorgan Chase, היה אחד הקולות הבולטים במעבר הזה, וראה בכך כהוכחה לכך שהעסקים יכולים לעשות יותר עבור האמריקאי הממוצע[6] .

 
• קולות בולטים נוספים מעולם ההשקעות האיצו את הדיון בנושא, כאשר מנכ"ל בלאקרוק לארי פינק, שלח מכתב הפונה למנכ"לים של החברות ב-S&P 500, ובו כתב כי על מנת לשגשג על החברה להציג לא רק ביצועים פיננסיים, אלא גם להראות כיצד היא מייצרת תרומה חיובית לחברה. אליו הצטרף גם יושב הראש של Vanguard, ביל מקנאב, שהודיע על כוונה לשלוח מכתב נוסף, הפעם מעשרה מנהלי נכסים המייצגים 15 טריליון דולר. על פי הסיקור ב"פייננשל טיימס", המשקיעים הגדולים האלה רוצים שהמנכ"לים "ידברו על תוכניות צמיחה וסיכונים ארוכי טווח, 'עם מסלול מינימלי של חמש שנים', כולל יחסי הגומלין שלהם עם החברה". הם מעבירים את המסר הזה על היתרונות של חשיבה ארוכת טווח. עם קולות אלה נראה כי התאוריה של מילטון פרידמן על קפיטליזם מתחילה להיראות קצת "פאסה"[7] .

• עם התגברות קולות אלה, כמובן שלא מאחרות לבוא הביקורות:

• זה רק תירוץ לניהול כושל – ביקורת נושנה נגד העדפת בעלי העניין במובן הרחב, היא שהדבר מהווה תירוץ לתת-תפקוד של ההנהלה. כאשר ההנהלה לא מחוייבת רק לרווחי בעלי המניות, ולמעשה לא רק להם היא מדווחת ולא רק כלפיהם היא אחראית, היא למעשה כלפי אף אחד, משום שבכל תרחיש תוכל לטעון ששירתה את האינטרסים של בעל עניין אחד על פני אינטרסים של בעל עניין אחר. פעם אחת זה יהיה ציבור העובדים, פעם אחרת הספקים, ובפעם אחרת הציבור כולו – ציבור המדענים, ציבור הפוליטיקאים וכו'[8] .
• כשגשום כולם נרטבים – בסופו של יום, אם התחשבות באינטרסים של בעלי העניין, במובן הרחב, מביאה לתוצאות עסקיות שליליות (גם אם "רק" ביחס למתחרים), הדבר יוביל לפגיעה קשה בכולם – גם בעלי המניות, גם הספקים, גם הלקוחות וכיו"ב.
• במאמר מערכת של ה"וולסטריט גו'רנל", הנושא את הכותרת "מניות לא נועדו לטיפוס חברתי – רווחים הם המדד הנכון ביותר לערכה של החברה ללקוחות ולחברה בכללותה", הובעה פליאה על כך שיש המסכימים להסתפק בתשואות נמוכות יותר, וש"בכל יום נולד פראייר". בהקשר זה גם הוזכר שהשוק יודע להסדיר את הדברים בסופו של יום: "אף אחד לא מכוון אקדח לעבר הלקוח. אם הלקוח לא היה מרוצה מתשלום מחיר השוק החופשי של המוצר, הוא היה מייצר אותו בעצמו. על אף זאת, הרעיון הזה שוב ושוב מוטל בספק"[9] . 
•  מדדי הקיימות והתחשבות "מוצהרת" בבעלי עניין, לא בהכרח מלמדת על קיימותיות  החברה והתחשבותה בבעלי עניין בפועל - ישנן חברות שבהן גם התעלמות מוחלטת מעמידה בקריטריונים של  ESG לא מלמדת על כך שהן לא תורמות כלל לבעלי העניין. אמזון לדוגמא, גם אם לא תאמץ סטנדרטים של ESG, עושה טוב לעולם בעצם פעילותה (ללקוחות, לספקים המגוונים, לשרשרת האספקה וכיו"ב).
• "ריצוי" רצון כלל בעלי העניין תלוי בנקודת המבט. היעדר סטנדרטים אחידים לדירוג השונה של ESG, מוביל לסתירות ולעיתים להחטאת המטרה: כיום, בהיעדר מדד אחיד, ישנם מספר גופי דירוג מובילים כגון FTSE, MSCI ו- Sustainalytics, שהם בין הגופים המובילים, המייצרים דירוג עצמאי על בסיס מתודולוגיה פנימית שלהם. הדירוגים השונים מובילים לסתירות שונות, ולכן הדבר מהווה טיעון לכך שיש להתמקד ברווחיות ולא בפרמטרים אחרים הקשים לכימות. כך למשל, לפי חלק מן המדדים, General Motors ו - Exxon Mobil עשויים לקבל ציון גבוה יותר מ-Tesla, משום שמדד אחד בוחן את המוצר עצמו ואילו מדד אחר בוחן יעילות אנרגטית פנימית בחברה ובשרשרת הערך של מוצריה[10] .
• ביצוע גבוה ביחס ל-ESG הוא לא תעודת אחריות. אין קשר הכרחי בין דירוג גבוה בתחום ה-ESG לכשלי ESG אחרים בפועל: חברות כגון חברת התשתית והגז PG&E שקיבלה ציון גבוה במדדי ESG ולאחר מכן נטען כי הייתה מעורבת בשריפות ענק כתוצאה מליקויי בטיחות, חברת פייסבוק שדורגה גם היא גבוה בתחומי ESG ולאחר מכן התגלו ליקויים בשמירה על פרטיות משתמשיה, או חברת פולקסוואגן שדורגה גם היא גבוה במדדי ה-ESG ולאחר מכן התגלה שמסרה מידע מוטעה בנוגע למדדי פליטות שונים[11] .
• טיעון משמעותי הינו שהצהרות שנשמעו בשנה האחרונה הן לא יותר מאשר תרגיל ציני ביחסי ציבור, ולא ניתן באמת לצפות מן החברות שישנו את פגעי וחסרונות העולם.

• השקעות "ערך משותף"[12]: פתרון מעניין שעליו נכתב לאחרונה, מציע לשלב את הערכים החברתיים בתוך המודל העסקי של החברה, דבר שמחייב הרבה יותר יצירתיות מעמידה "יבשה" בקריטריוני ה-ESG. שילוב ESG באסטרטגיה של החברה יכול ליצור ערך כלכלי עודף ע"י יצירת יתרון תחרותי (יצירת מוצר חדש, הגדלת הפרודוקטיביות או שיפור הסביבה העסקית) וזאת במקביל לתרומה לחברה. כמה דוגמאות מעניינות להמחיש את הרעיון הינן:

•  חברת דיסקאברי, חברת ביטוח דרום אפריקאית, הבינה את ההשפעה החזקה שיכולה להיות לבריאות מבוטחיה על תוצאותיה העסקיות. החברה פיתחה מודל התנהגותי-כלכלי, המתמרץ לקוחות שמבצעים פעילות גופנית ומתעדים זו באפליקציה של החברה, ע"י הקטנת הפרמיה שלהם. באופן זה, היא יצרה ערך עבור עצמה וערך חברתי עצום ללקוחותיה. בזכות דאטאבייס רחב והפקת לקחים, יכלה החברה למכור את המידע והישימות שלו לחברות מקבילות בעולם, ובכך ליצור סגמנט של שירותי יעוץ שתרם אף הוא לתוצאותיה העסקיות.
  
• חברת מאסטרכארד, שחיפשה סגמנטים עסקיים נוספים, יצרה שותפות עם ממשלת דרום אפריקה בחלוקת הטבות סוציאליות בכרטיסי חיוב  לכ-10 מיליון תושבים[13] .
• חברת קסילם, שמצאה נישה עסקית חדשה, בניסיון לסייע בבעיית בזבוז מי השתייה בעולם, ופיתחה תוכנה מבוססת סנסורים שמקטינה את הנזילות במערכות צנרת גדולות.
•  חברת נייקי, שמתוך מחוייבות להקטין את כמות הפסולת, יצרה דגם של נעל ריצה מחומר גלם אחיד, שבייצורה לא כרוכה שום אשפה. הנעל שנוצרה הייתה קלה יותר ואוורירית יותר מדגמים אחרים, ויצרה ערך עודף ללקוחות והכנסות של מעל מיליארד דולר לנייקי.
• דוגמא נוספת להגדלת שרשרת הערך קיימת בחברת סוזאנו, שעוסקת בייצור תאית. החברה הרחיבה את קו הייצור שלה, כך שידע לקלוט חומרי גלם נוספים. ע"י כך יכלה להנות גם מגזרי אקליפטוס כחומר גלם, ובכך לפרנס אלפי חקלאים שעבורם יצרה תכנית תשלום בגין גזרי עץ אלה.
• חברת SABMiller, שמספקת שירותי יעוץ כלכלי למפיצים שלה. בכך, היא משפרת את המכירות של המוצר ומסייעת לאלפי מפיצים.
• חברת Maersk שעיצבה מחדש את אוניותיה להקטנת צריכת הדלק שלהם ובכך הובילה לחיסכון לאורך זמן.
  
• התכנית של סטארבקס שמציעה קולג' בחינם לעובדיה, דבר שהפך להיות הגורם הדומיננטי ביותר ביכולת הגיוס שלה. 
•  חברת הכרייה BHP שהשקיעה כ-50 מיליון דולר שנועדו לעודד את ספקיה לייצר פתרונות שמשפרים את צריכת המים, אנרגיה, היעילות התפעולית או את מצב ההון האנושי במכרות שלה בצ'ילה. בזכות התכנית, פיתחו ספקיה פתרונות המקטינים את צריכת החשמל ואת בלאי הציוד. לטענת החברה הערך הנוכחי הנקי של פתרונות אלה עומד על כ-121 מיליון דולר[14] .
• חברת ENEL, חברת נפט ואנרגיה, שבזכות הרצון להקטין את פגיעתה בסביבה, יצרה סגמנט עסקי חדש – אנרגיה מתחדשת, שהיום מהווה מעל מחצית מאמצעי הייצור שלה.